נוף טבעי ואנושי וקולות מן ההר

בראשית שנות החמישים היה לי ידיד בקיבוץ תל יצחק בשרון, אפרים פז, שהיה צלם חובב. הוא הראה לי תמונות שונות והצביע על אחת מהם וביקש שאני אזהה אותה. עניתי ללא היסוס "זה התבור". והוא בשקט הסטואי שלו ובחיוך ממזרי אמר לי: "זה החזה של לילי" -רעייתו. "מבחן רורשאך" היה ללא ספק מזהה אותי כמי שחובב נשים עם חזה מלא. ואני לא אגלה כאן מה דמות אישה שמושכת אותי, במיוחד זה יהיה מוזר לקוראים בגילי המופלג אף שלי אין בעיה עם זה. בניגוד לאחיו הגלבוע שהוא הר מצולע, ממודרג ומשתפל פה ושם, התבור בולט בעיגול הכמעט מושלם שלו כשהוא משקיף על פנורמה מרהיבה של העמק, או נכון יותר העמקיים. מבית אלפא בדרום מזרח ועד נהלל בצפון מערב, לשולי עמק בית שאן במזרח ובקעת כנרות מצפון מזרח ומורדות הגליל המערבי. אל פסגת ההר מגיעים ברכבים הטובים של היום בככיש צר מאוד שמתפתל באין ספור זיגזאגים של משולשים חדים ולא ספיראליים עד שמגיעים למעלה. ברכבים של פעם אני מסופק אם ניתו היה לעשות זאת. ברור היה לי כי אני במרום גילי לא אתמודד עם מרום התבור והָקפָה סביבו באורך שני ק"מ גם אם הדרך הייתה סלולה והיא דרך עפר ואבנים. אילו הייתה סלולה ניתן היה לדחוף אותי על כיסא גלגלים שהבאנו איתנו. במקום זאת הכיסא שימש לי מושב סטאטי באיזו גומחה שמשקיפה על הנוף, בקרבת "כנסיית ההשתנות" שעל-פי המסורת הנוצרית כאן השתנה ישו וקיבל מעמד אלוהי. אני הסתפקתי במעמד שלי כמשקיף. לא רק השקפתי על נופי הטבע למטה אלא על הנוף האנושי שצעד למעלה. בודדים, זוגות, שלישיות וחבורות שלמות של משפחות או מכרים. להתבונן באנשים זה אחד התחביבים שלי. ויש לי נטייה, ואינני מציין אותה בחיוב, לדימויי סטריאוטיפים של אנשים. ככלל, ראיתי בהם את הנוף האנושי היפה. רואים קשיש יושב קורא עיתון, כדרכי אם עלי לבלות זמן בהמתנה, מחייכים אלי ופה ושם כשהם חונים מציעים לי קפה ועוגה, מחוות שעושות חם על הלב.

שיחה על החרדים

במקרה אחד גבר בשנות הארבעים המוקדמות שלו, אני מעריך, ושמו אמנון, ששם לב שאני קורא עיתון, פנה אלי ושאל אם מצאתי משהו מעניין בעיתון בימים אלה. עניתי לו שאכן מצאתי מאמר קצר בהארץ ולא רק מעניין אלא מרתק והוא סביב "אסון מירון" וההשלכות שלו עד ימינו. מדובר באדם שהיה דתי וביום האסון הייתה החתונה שלו ומיד לאחר החתונה התברר כי קרובים ומכרים היו במקום בעת האסון, ומהם נפצעו או נהרגו. ומאז ועד עצם היום הזה הקהילה החרדית, שאנשיה הם הם שהיו קורבנות האסון, שותקת גם לאחר מסקנות הוועדה. היופי של המאמר הוא שמלבד תיאור התחושה שלו לגבי האירוע הנורא הוא מסכם בניתוח באיזמל חד את מה שקורה בקהילה החרדית היום. סי.טי של החברה החרדית בימינו. שטח הפקר, חומריות עד כדי שחיתות ושפל ערכי ומוסרי. באין יותר מנהיגים בעלי סמכות והשראה - השליטה, אם יש כזאת, היא בידי עמותות מופקרות, וזו פרצופה של הקהילה החרדית בימינו. קראתי באוזניו את הקטע האחרון בכתבה: "מה שאירע לחרדים, קורה עכשיו לישראלים. מי שוויתר על הדין וחשבון אחר אסון מירון, לא מקבל אותו גם אחרי ה-7 באוקטובר. מי שסחר בחוק חינוך חובה לבנים חרדים - יראה את החינוך הציבורי מקוצץ לטובת תוכניות לטיפוח זהות הומופובית, ומי שהצביע נגד מדינת רווחה לחרדים וערבים - יראה כיצד המערך הציבורי בישראל מתמוטט. שלטון החוק נסוג, האחריות נעלמת, הסולידריות מגונה. במקום זה יש איבה, תיעוב, שנאה ואטימות. הציבור החרדי הוא בסך-הכל מיקרוקוסמוס חסר רחמים של כל ישראל." אמרתי לאמנון כי אני בספק אם "חזון איש"´היה רואה בכך "עגלה מלאה" לעומת הריקה שהוא תיאר בשיחה עם בן-גוריון על החילונים. בעצם העגלה לפי אותו כותב אינה ריקה היא מלאה בפסולת.

קהילה חרדית אחר שהכרתי

אמנון שאל אותי אם אני ממוצא דתי. אמרתי לו שלא זו בלבד אלא ממוצא חרדי, סבי ממנהיגי אגדות ישראל בפולין היה יו"ר הקהילה וחסיד גור כמו גם אבי, אם כי הם התפללו ב"שטיבלעך" שונים. העולם החרדי סביבי היה שונה תכלית השינוי מזה של ימינו, לרבות האדמור הגדול מגור אברהם מרדכי אלטר, אחרון האדמו"רים מגור בפולין שכתב בעברית "אם אין שלום אין כלום". והיום אלה זורים ריב ומדון בינם לבין עצמם ובינם לבין שאר העם בישראל. אמנון חושב כי תלמידי הישיבה שמצויים בתוך גטו נעול, הם כחומר ביד היוצר של פוליטיקאים ציניים. הוא עצמו לא דתי אבל יש לו משפחה דתית חרדית ולשמחתו אינה עיוורת למה שקורה כיום בעולם הדתי והחרדי. הוא אינו צופה איזה מפץ, שכן בקהילה הזאת החישוקים הם כה רבים שמונעים את הפריצה. אור העולם לא מגיע אליהם, אומר אמנון. אבל הוא בדעה שהתחיל כבר איזה תהליך איטי של התפכחות בייחוד אצל צעירים שלא רוצים למרוד במורשת הדתית אך מבקשים להשתלב יותר בחברה הישראלית. לדעתו זה תהליך שהתחיל לפני ה-7 באוקטובר אך הואץ עקב האירוע הטראגי. מסקנות ועדת החקירה של אסון מירון אף הם היוו איזה "טריגר". בעולם של היום אין מסגרת מבודדת שאליה לא חודרים החיים העכשוויים. לדעתו בכך שהמדינה מסייעת לחרדים לקבל תמיכה כספית ללא תמורה למדינה היא שמונעת תהליך מהיר יותר של התערות הדור הצעיר בחברה הישראלית. אמנון אמר כי הוא ישתדל לקרוא אותה כתבה שעליה דיברתי ובכך נפרדנו. בינתיים המשפחה השלימה את ההקפה של ההר ומצאנו מקום לטעום ביחד מן התקרובת שהובאה וחזרנו בדרך הביתה כל אחד והרשמים שלו. משפחתי מן המסע הרגלי בינות השביל סובב תבור ואני עם השיחה של אמנון על החרדים בישראל. אלה שחרדים לפרוץ את מעגל העוני והבערות ואלה שחרדים לגורל המדינה. בתי איה הגדירה אותי פעם כ"חילוני חרד".