מלחמת אזרחים לכל דבר ועניין ניטשת בשנים האחרונות, וגם עכשיו, בין שני פלגים בחברה הישראלית. מלחמת 7.10 העמיקה את קו השבר. מול הקינה האוטומטית, הצפה ועולה במדיה הכתובה והאלקטרונית, נמצאת זו השוקדת, מדי מהדורת חדשות ותוכנית פרשנויות, בהשחרת הממשלה ושלוחותיה בטענה כי היא זו בעלת המום והיא זו הנכשלת בחשוב מכל: שמירה על עקרונות המשטר הדמוקרטי, הבנת תהליכי עומק המתרחשים בחברה היהודית והערבית ולאחרונה אף ניהול מלחמת ה-7.10. וברקע, שוב, ושוב צפה ועולה השאלה הבסיסית מי ניצח. מי יצא ממלחמה זו כשידו על העליונה. מצב דברים מוזר זה נראה תמוה במיוחד גם נוכח ההרס הפוקד את עזה. מחזה האסון בו נתון הציבור הענק, בו נתונים נשים, זקנים וטף, הפוסעים בדרכים המאובקות מהצפון דרומה, וההרס העצום הפיזי, שפקד את הרצועה, מספרים את הסיפור שאין להכחישו, שאין לטאטאו אל מתחת לשטיח הפרסי: לעין המתבונן, כל מתבונן, נפרש סיפור הנכבה השנייה, שההנהגה הפלשתינית בעזה, "הנחילה" במו ידיה לעמה. רק שונא ישראל יצליח לסכור חושיו מלהבין את שקרה כאן.

ישראל ניצחה את החמאס ובגדול.

לפי כל מבחני ההיגיון האפשריים. ברור שהעזתים הוכו צבאית. עד כמה שידוע לא התקיים קרב אחד, אחד! ממנו יצאו העזתים כמנצחים. אלא שיותר ויותר מתברר כי החשש העיקרי מעובדה זו מצוי דווקא כאן בישראל. הבנה זו מחלחלת עמוק אל תוככי המדיה ומשם פורצת אל המרחב הציבורי בכותרותיה "אסון הומניטרי", "העולם יקיא אותנו"... אותו מחנה שקוראים לו שמאל מרכז, יוקד משנאת בנימין נתניהו, ומוצא אנוס להבהיר עכשיו לעצמו, מי הוא "בחיר ליבו" הראוי לזר המנצח על מצחו... רבים שם, תראו מופתעים, שואלים: מה אנו רוצים הלכה למעשה? את מי מהשניים, נתניהו או סינוואר, אנו מעדיפים כמנצח... ומה יקרה אם הגרוע מכל ייווצר, והמנצח יהיה נתניהו? כי אז אבוד לנו. כל המשבר הגדול, הזעזוע שגרמנו לו, למרחב הציבורי והפוליטי, הקרע בעם, המאמץ הארגוני העצום הכרוך בהפגנות בלפור וקפלן, צריחת הזמבורות, האומנם כל אלה יירדו לטמיון? מחשבה זו הינה בלתי נסבלת במוחם ובהגותם של מארגני קפלן, השוקדים יומם ולילם על מלאכת ההרס והחורבן. מחנה קפלן חושש מפני האפשרות כי מציאות חדשה זו שתיווצר בעקבות ניצחון ישראלי ברור, היא שתעצב את פני מדינת ישראל לשנים רבות, יותר משהוא חושש מנצחון סינוואר... סביר להניח כי מחנה זה יעשה הכל כדי למנוע כניסה לרפיח, שלב הכרחי בהשגת הנצחון האמור. כניסה לרפיח, והשתלטות על ציר פילדלפי, בתוספת המתאבן, של מראה ההרס בעזה, הם הם תמונת הניצחון ואין בלתה. היא לא תהא ניתנת למחיקה או לריטוש כפי שהשמאל אוהב לעשות למציאות הסובבת אותנו, ולו גם אם תשולב בה לבלי הפרד, דמותו של נתניהו.