מה שנכון - נכון, אין כבנימין נתניהו להעביר מסר מדיני וביטחוני ולאומי לארצות הברית. הוא הכין תפאורה מלאה, הציג את נועה ארגמני וארבעה לוחמים מצטיינים וידע לקשור את האינטרס האמריקני והישראלי כמקשה אחת. גם יאיר לפיד ונפתלי בנט (זה האחרון חסר פאתוס) יכלו לעשות זאת, אבל נתניהו נושם אמריקה. חי אמריקה. הוא אמריקה. אומנם רק קומץ זעיר של אמריקנים טרחו להתיישב בשעה 14:00 לשמוע נאום של ראש מדינה זר משך 54 דקות. בכל זאת ביבי דיבר בפני כ-435 מחוקקים אמריקנים בשני הבתים, וזה כשלעצמו ציבור חשוב מאוד לישראל הנתקל בצרכיה בוועדות השונות על גבעת הקפיטול. הוא דיבר אל ליבם, והיו מחיאות כפיים ואולי גם דמע. ההישג העיקרי שלו (וזה עלול להשתנות עד ערב שבת) נרשם בישראל. אין ספק כי יימצאו יותר ביביסטים שיצביעו לו בסקרי דעת הקהל. מעניין, אך לא כל כך חשוב. היו גם סימנים ממאירים. כ-100 מחוקקים - ובראשם קאמלה האריס, שתתמודד על הנשיאות מטעם הדמוקרטים - נעדרו בהפגנתיות. הם מייצגים כ-20 אחוזים מהסנאט ובית הנבחרים. בהיעדרם הצביעו בפועל נגד ישראל. העובדה שעשו זאת בראש חוצות מלמדת כי אינם סבורים שהדבר יזיק להם בשנת בחירות, ואולי אפילו יועיל. זו סיבה לדאגה עמוקה, והיא באה לביטוי גם בשרידי הסיעה הדמוקרטית שנכחו בנאום אבל מחאו כפיים במשורה. היו עוד שני סימנים מדאיגים, שנהירים רק למי שבקיאים בשפה הדיפלומטית-מדינית: - ביבי הרחיק עד לימי ההתכתבות בין ראש ממשלת בריטניה וינסטון ספנסר צ'רצ'יל לבין הנשיא פרנקלין דלאנו רוזווט בפרוץ מלחמת העולם השנייה עת ביקש האנגלי נשק אמריקני, וראש ממשלת ישראל הוסיף - "ומהר". מה זה? בצורת? יובש במשלוחים? מחסור במחסני צה"ל? - נתניהו לא רק רמז לצורך להחזיק כוח ישראלי מסיבות ביטחוניות בעזה אחרי המלחמה אלא בדברו על מנהלה פלשתינית תבע כי תהיה נקייה מטרוריזם, אבל חמק מלומר אם הרשות הפלשתינית נכללת בהגדרה הזו, ובאיזו צד של המתרס. היא טרור ופסולה או נקייה ממנו וכשרה? גורל המערכה הנוכחית יוכרע היום בשיחה עם ג'ון ביידן. עתיד היחסים האסטרטגיים ייבחן על תנאי במפגשו עם קאמלה האריס, שהביוגרפיה שלה (כפי שקראתי לפני שנה או שנתיים) מעידה כי אינה יודעת להפסיד. והחיבוק עם דונלד טראמפ הוא עניין למצב רוח.