כשבוע לפני שהודיע ג׳ו ביידן על פרישתו מהמרוץ לבית הלבן בנובמבר הקרוב, ישבתי במסעדה ירושלמית מוצלחת עם קבוצת אנשים מעניינים ומבריקים במיוחד. לידי בשולחן ישב, ואני לא מגזים, אחד האנשים החכמים ביותר שאני מכיר. בשלב די מוקדם בשיחה הוא פנה אליי ואמר: "להאריס יש אפילו פחות סיכוי מביידן. היא אישה, היא שחורה, היא לא אהודה. אם היא המועמדת - זה גמור." אני השבתי בזהירות שייתכן שהוא צודק, אבל שיש סיכוי שבדיוק ההפך יקרה - ופרישה של ביידן תזניק את האריס לעמדה חדשה לגמרי. ובכל מקרה, אמרתי, ביידן הלוא יפסיד ב-95% אז מה איכפת לדמוקרטים לנסות? לפני שבוע, ב-21.7, כתבתי ש"המרוץ לנשיאות נפתח לגמרי. הסקרים עד כה לא רלוונטיים. הניתוחים גם. הכל היה היפותטי, עכשיו זה החיים עצמם." וכעת, 200 מיליון דולר, 117 אלף מתנדבים ובערך 5% שינוי בסקרים לטובתה אח"כ, אני מרשה לעצמי להגיד שגם אם טראמפ ינצח - צדקתי בדבר אחד לפחות: מה שהיה הוא לא מה שיהיה, והפער בין התיאוריות ששלטו לפני שביידן פרש לעומת מצב המרוץ כרגע הוא מפלצתי. אז איך זה קרה? ובכן, הסיבה הפשוטה ביותר היא שכמו שאמר פעם סטיב ג׳ובס, לפעמים "אנשים לא יודעים מה הם רוצים עד שאתה מראה להם את זה". במילים אחרות, הייאוש והתסכול במפלגה הדמוקרטית ובציבור האמריקני בכלל מהסטטיות של המרוץ הנשיאותי, לרבות הסקרים שהלכו והחמיאו לטראמפ, בתוספת המומנטום המשפטי (פסיקת העליון לגבי חסינות נשיאותית, ביטול המשפט בפלורידה, דחיית הפסיקה בניו-יורק) והפוליטי (העימות החלש של ביידן, הוועידה הרפובליקנית) והכאוס הפנים-דמוקרטי (הביקורת של פוליטיקאים, הפגיעה במערך התרומות, ההתבצרות של ביידן) היו כל כך עזים, עד שאנשים לא הצליחו להרים את ראשם לזמן מספיק כדי לראות את מה שיכול להיות, אם רק. וברגע שזה קרה, הכל התפוצץ. התחושה שהכל אבוד התחלפה באחת בהרגשה שבעצם הכל אפשרי - כי מתי ראיתם נשיא מצליח פורש מרצונו רגע לפני בחירות לקדנציה שניה? התחושה שזה שוב קרב של שני מועמדים שנואים התחלפה בקרב של מועמד שנוא ומוכר נגד מישהי שבעצם רוב הציבור לא מכיר ואפשר למתג אותה מחדש. התחושה שהמועמד הדמוקרטי זקן ומנותק התחלפה בכך שהמילים הללו מודבקות למועמד הרפובליקני, והדמוקרטית היא בכלל צעירה, רוקדת, מתאימה לרוח התקופה. המחשבה כאילו ביידן הוא מועמד מפסיד שדוחה תומכים אפשריים מחיים סבן ועד ג׳ורג׳ קלוני התחלפה בחלומות על אירועי ענק עם טיילור סוויפט, ביונסה, לברון ג׳יימס ומייגן רפינו. והמחשבה כאילו ׳כל מועמד שיבוא במקום ביידן יקבל את אותם הנתונים׳ התחלפה במומנטום אדיר. אפילו העיסוק האפוקליפטי בסגן הנשיא המיועד של טראמפ התחלף בדאחקות על חיבתו לכאורה לספות ו/או דולפינים (אל תשאלו. באמת.) לצד ספקולציות על הפוליטיקאי מעורר ההשראה שהאריס תבחר לה כסגן - אם יהיה זה שפירו, או וולץ, או בשיר, או בוטיג׳ג׳ או קלי. שבוע אחרי שנכנסה למרוץ כשנתוני התמיכה בה הם 35% עם דעה חיובית לעומת 46% עם דעה שלילית, האריס מוצאת את עצמה כעת עם 43% בעלי דעה חיובית לעומת 42% עם דעה שלילית - בזמן שטראמפ ו-ואנס עם נתונים שליליים (יותר לא אוהדים מאוהדים). היא בתיקו סטטיסטי עם טראמפ בכמעט כל סקר, לפעמים נקודה יותר, לפעמים שתיים פחות. בסקר של המפלגה הדמוקרטית, 88% ממצביעי המפלגה אמרו שהם מתלהבים מהאפשרות שהיא תיבחר, לעומת פחות מ-50% שהיו נלהבים ממועמדותו של ביידן. היא מגייסת כסף בקצב מפלצתי, נמצאת בכותרות באופן חיובי בעיקר (למרות ההתעקשות של האטלנטיק הניו-יורק טיימס והוושינגטון פוסט לכתוב דברים שסותרים דברים שהם עצמם כתבו בעדה לפני שבועיים...) ונכונים לה מספר אירועים חיוביים בהמשך לרבות הוועידה הדמוקרטית שתיערך בקושי שבועיים וחצי לפני שהפתקים להצבעה בדואר יוצאים. כול זה לא אומר שהאריס תנצח. רחוק מכך. טראמפ עדיין חזק מאוד בתמונה, נהנה מבסיס תמיכה חזק, מלהיב את הבייס שלו, צפוי לעדכן את הנאומים שלו כדי שיכללו מתקפות אכזריות כלפי האריס במקום כלפי ביידן - וכפי שכתבתי שוב ושוב בשנה האחרונה, המון יכול לקרות עד הבחירות בנובמבר. אבלהמרוץ לבית הלבן שונה בתכלית מכל מה שהיה עד כה. הייתי אפילו נסחף ואומר שהוא נפתח לגמרי, שהסקרים שנערכו עד לפני שבוע לא רלוונטיים, והניתוחים גם, כי הכל היה היפותטי, ועכשיו זה החיים עצמם. אבל אני מתחיל לחזור על עצמי.