הרפורמות של ביידן: מה מוצע, מה המשמעות ולמה, עם כל הכבוד לימין הישראלי, הן מחזקות, לא מחלישות את ההתנגדות להפיכה המשטרית.
א. לפני שנצלול לתוך הרפורמה ומשמעותה (והסיכויים שתעבור) חשוב לעמוד על ההבדלים בין ישראל וארה"ב בכל מה שקשור למבנה מערכת המשפט. אתחיל ואומר שהם עצומים ואין שום סיכוי לכסות כאן הכל, לכן אתרכז ברמת העליון בלבד, ברשימה לא ממצה:
בישראל יש כרגע 13 שופטים ושתי רשמות בביה"מ העליון. הם יושבים בתיקים שונים בהרכבים שונים לפי גודל, חומרת ומורכבות התיק. הם מקבלים בין 11.5-9 אלף תיקים בשנה בממוצע. בארה"ב יש תשעה שופטים, שיושבים כולם על כל תיק זולת החלטות מנהליות. בערך 7,000 תיקים מוגשים לעליון בשנה, אבל הוא דן בממוצע ב-150-100 בלבד, לפי שיקולי השופטים.
שופט עליון בארה"ב ממונה לכל החיים או עד פרישתו, לפי סעיף חוקה. אין לו גיל פרישה חובה. הסעיף שקובע את זה נכתב כשתוחלת החיים בארה"ב הייתה מתחת ל-50 אומנם, אבל זה בתוקף עד היום. כך למשל, כיהנה רות ביידר גינסברג ז"ל עד גיל 87 למרות ארבעה סוגי סרטן שתקפו אותה, דעיכה בכושרה הפיזי והפצרות לפרישה שלא נענו. משמעות המינוי לכל החיים הוא שתחלופת שופטים היא מקרית למדי: דונלד טראמפ זכה למנות שלושה שופטים בארבע שנים. ביידן הספיק למנות אחת בלבד בשנותיו בבית הלבן.
שופטי העליון בארה"ב נבחרים בתהליך שבו הנשיא מגיש מועמד לאישור הסנאט, שבוחן אותו, ואז מצביע עליו. בית הנבחרים לא מעורב ומועמד שלא זוכה לרוב בסנאט לא נבחר (למשל רוברט בורק השמרן) ולעיתים אפילו לא זוכה לשימוע (למשל מריק גרלנד המתון, לימים שר המשפטים של ביידן). על-פי רוב, המשמעות היא שנשיאים ממנים שופטים שמאוד קרובים אליהם רעיונית ויפסקו ברוח זו. בישראל, מי שדן במינוי שופטים זו כמובן הוועדה לבחירת שופטים, שהרכבה + החובה להסכמה של שבעה מתשעת חבריה, מבטיחים בחירה יותר מאוזנת, לפחות על-פי רוב - ואם לא מאוזנת, אז "מרוצ׳רצ׳ת" (כך נבחרה דפנה ברק ארז הליברלית ביחד עם נעם סולברג השמרן).
גם נשיא העליון נבחר אחרת מאצלנו. אצלנו ותיק השופטים (שנותר לו אופק כהונה של שלוש שנים, לפי נוהג בכל אופן) נכנס לתפקיד עם פרישת הנשיא. מה שנקרא סניוריטי. אצל האמריקנים - הנשיא והסנאט ממנים שופט היישר לתפקיד. כך למשל מונה הנשיא הנוכחי ג׳ון רוברטס: בוש הבן רצה למנותו כשופט, הנשיא דיוק פרש, ורוברטס הוזנק מעלה לראשות הכס. הרפובליקנים שלטו בסנאט, המינוי עבר.
עוד מילה על הליך המינוי: השימועים של האמריקנים הפכו בשנים האחרונות למופע בידור יותר מאשר הליך אמיתי. הדוגמה הכי ברורה היא השופט ברט קבאנו, שנאשם תו"כ שימוע בתקיפה מינית בגיל צעיר (הרפובליקנים, על בסיס פוליטי, מנעו את הפיכת הדיון לאישום רציני ודחו אותו על הסף). הוא השתלח בסנאטורים הדמוקרטים, אמר שיש קנוניה נגדו, בכה בעודו מספר על אהבתו לבירה - ונבחר, 51-49. הוא גם התחייב שלא יפגע ב׳הלכות חקוקות׳ כמו רו נגד וייד (ממש כמו שני השופטים האחרים שבחר טראמפ - ניל גורסץ׳ ואיימי קוני בארט) ואז הצטרף לשאר הרפובליקנים בהחלטה להתעלם מהדברים ולבטל את רו בכל זאת.
לביה"מ העליון האמריקני אין קוד התנהגות אתי. לא קיים. לכן, נהוג ואף נחשף השנה ביותר מפעם אחת, שמיליונרים ובעלי עניין תורמים לשופטים - מתנות, טיסות, מימון סיוע למשפחות ועוד. השופט תומאס השמרן, למשל, נתפס בעדשת המצלמה כשהוא מבלה ברזורט עם בכירי הפדרליסט סוסייטי - הקהלת של ארה"ב (אבל על סטרואידים).
השופטים מפרשים את החוק בהתאם לקריאתם את החוקה, מסמך שלישראל מלכתחילה אין. כיום קיים ויכוח עז על אופן הפרשנות - השופטים השמרנים טוענים לגישה שמכונה טקסטואליזם ו/או אוריגינליזם (לא בדיוק אותו הדבר, אבל קרוב מספיק לצורך הדיון) שפירושו ׳להבין למה התכוונו מכונני החוקה בעת שכתבו אותה׳. ע"ב פרשנות זו, הם קבעו למשל שהמשמעות של התיקון השני ("מאחר שמיליציה מפוקחת היטב (well-regulated) נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני-אדם להחזיק נשק ולשאתו".) היא שלכל אדם (כמעט) מותר לרכוש כמה נשקים שירצה, לכל מטרה, ללא הגבלה, לשימוש פרטי או אחר, ולמדינות אין רשות להגביל את הזכות הזו כמעט בכלל.
מיליציה? איזו מיליציה? פיקוח? לא צריך, תודה. הצד הליברלי יותר לבית המשפט טוען שפרשנות החוקה צריכה להיעשות בהקשר של המציאות - ושהמכוננים לא חשבו, למשל, שבני אדם יחזיקו 20 רובי סער אוטומטיים בביתם ללא כל פיקוח או תקנון. אבל הליברלים במיעוט כיום ולכן, דעת הרוב תפסה. אגב, החברה ההיסטורית של ארה"ב - שמורכבת מהיסטוריונים, לא משפטנים - הוקיעה את הקריאה הזו של השמרנים את החוקה, אבל היסטוריונים לא עושים חוק.
דבר אחד שהאמריקנים מסכימים עליו - הגם שזו זכות שבית המשפט בסה"כ לקח לעצמו בשלהי המאה ה-18 - זה שבית המשפטׁ הוא הפרשן הסופי של החוקה, והוא קובע. אם המחוקקים מצליחים לתקן את החוקה באופן שסותר את הפסיקה, זה קובע - אבל תיקון החוקה הוא הליך מתיש שמצריך הסכמה של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס (הסנאט ובית הנבחרים), בתוספת אשרור התיקון על-ידי בתי המחוקקים של שלושה רבעים מהמדינות (!). לא בכדי, התיקון האחרון לחוקה היה לפני למעלה מ-25 שנה.
גם משרד המשפטים עובד מאוד שונה מבארץ. שר המשפטים לא מעורב בבחירת שופטים או נשיאי עליון; הוא פועל לעתים ובוודאי בימי ביידן באופן כמעט עצמאי מהשלטון המרכזי; הוא יכול למנות חוקרים מיוחדים (למשל לבנו של ביידן) שאינם מושפעים מראש המדינה ועוד.
על רמת המדינות - שלא קיימת כאן בכלל - יש המון מה להוסיף, אבל אסתפק בכך: ברמה הפדרלית, מתחת לעליון יש עוד רמה (בתי משפט פדרליים) ובנוסף לכל מדינה יש בית המשפט עליון משלה ותחתיו בתי משפט נמוכים יותר. חלק גדול מהשופטים, לרבות לעליונים של מדינות מסוימות, נבחרים בקלפי, והם בעצם פוליטיקאים על מלא. זאת ועוד, יש מערכת נוספת ברמות המחוזיות ואחרות - ע"ע המונח ׳שריף׳ שמוכר לנו כאן בעיקר מממערבונים. כל אלה לא קיימים בישראל מלכתחילה.