אתמול בערב פגשתי אבא של גיבור שנפל בקרב על הגנת המולדת. דיברנו על הכאב והטראומה של האובדן, שאני מכיר היטב לאחר שאבי נרצח על-ידי חמאס. התחבקנו והעברנו רגע של אמוציה ובכי שמילים לא יכולות לתאר. אמש כולנו התעוררנו לידיעה הכואבת על מותם של ארבעה חיילים ברפיח: סרן דניאל מימון טואף (23) ממורשת, סמלת-ראשונה אגם נעים (20) ממשמרות, סמל-ראשון עמית באכרי (21) מיושיביה, וסמל-ראשון דותן שמעון (21) מאלעזר. יהיה זכרם ברוך. ארבע משפחות נוספות, ועוד אינספור חברים, הצטרפו למשפחת השכול, ונושאים כעת כאב בלתי נתפס לנצח. הם איבדו את היקר להם מכל, הפרחים היפים של דורנו. תחושה שאין מילים לתאר. האובדן קשה, כמעט בלתי נסבל. לרוב חבריי יש ילדים שמשרתים בתפקידים קרביים בצבא, וגם אחד מבניי יתגייס בקרוב. הכאב והפחד מלווים אותנו בכל רגע, אבל מה שמחזיק אותנו הוא האמונה בצדקת הדרך, החובה ההיסטורית להגן על העם היהודי. הקורבנות האלו אינם לשווא - הם חלק חיוני ממשימתנו בהיסטוריה היהודית. יום יבוא, והארץ תשוב ותפרח. "כִּי-יַפִּיל יִשְׂרָאֵל אוֹיְבוֹ לְפִי-חֶרֶב" (יהושע ח׳, ב׳).