הניצב הפורש ברונו שטיין, ופרקליטת מחוז ת"א לשעבר,
רות דוד קיבלו מעו"ד
רונאל פישר בתקופת כהונתם מתנות יקרות ערך.
נשאלת השאלה מה משמעות המתנות שקיבלו השניים מרונאל פישר - האם מדובר בהתנהלות חברתית תמימה או שמא יש לבחון אותה בהיבטים פליליים.
במילים אחרות, גם אם נניח שבין רונאל פישר לבין מקבלי המתנות ממנו אכן קיימים קשרי ידידות - האם יש בעובדה זו בלבד כדי לשלול אפשרות נוספת, שהמתנות ניתנו לכל אחד מהםעקב כהונתו כעובד ציבור? האם זו שאלה של או או? האם שתי העובדות הללו אינן יכולות לחיות זו לצד זו? הייתכן שחברות הדוקה ככל שתהיה עם עובד ציבור תחסום אפשרות של קשרי שוחד עימו?
לעניין זה, ראוי להביא מדברי פרקליטת המדינה - לימים שופטת בית המשפט העליון -
עדנה ארבל, שבחוות דעתה בעניין קשרי שרון-אפל אמרה את הדברים הנחרצים הבאים:
"ביסוד הדברים צריכה להיבחן מערכת היחסים שבין נותן המתת והמקבל. גם אם, לכאורה, יחסי הידידות והחברות ביניהם איתנים והדוקים, עדיין יש לבחון בזהירות ובהקפדה את תכלית הנתינה. אומנם ייתכן שקיימות שתי תכליות - האחת ראוייה וכשרה, במסגרת יחסי החברות... והשנייה מתוך מניע פסול, וכבר נפסק כי במקרה זה המניע הפסול יכריע את הכף... יחסי ידידות וחברות בין הנותן לבין המקבל אינם מהווים, כשלעצמם, חסיון מפני הרשעה בעבירת שוחד".
אבל יותר מכך,גם אם נקבל כעובדה את קיומם של קשרי החברות בין פישר לבין ברונו שטיין ורות דוד - האם אנחנו פטורים מלבחון את מהות הקשרים הללו? האם אין עלינו לבחון את בסיס החברות וכיצד נולדה? האם דינה של חברות מתקופת גן הילדים או בית הספר כדין חברות שנוצרה במהלך תקופת כהונתם של שטיין ודוד כעובדי ציבור?
גם בעניין זה אין לנו אלא להיזקק לדבריה של עדנה ארבל בחוות דעתה בעניין קשרי שרון-אפל. להלן הדברים:
"משיחות הטלפון בין אפל ושרון, משיחותיו של אפל אודות שרון ומהודעותיו של שרון, עולה תשתית ראייתית מוצקה לכך שבין שרון לאפל התקיימה חברות, אך לא חברות אישית שאינה תלוייה בדבר, אלא כזו שבסיסה פוליטי ואינטרסנטי... החברות בין שרון לבין
דוד אפל החלה, לפי גרסאות השניים, שנים ארוכות לפני האירועים שנחקרו בתיק זה. מניתוח הראיות עולה שהמדובר בקשר שיסודו בפוליטיקה"
עינינו הרואות: ארבל איננה קונה חתול בשק בדמות טענות חברות בעלמא, אלא מבחינה הבחן היטב בין "חברות אישית שאינה תלוייה בדבר" לבין חברות מסוג אחר "שבסיסה פוליטי ואינטרסנטי".
ולענייננו: אין להסתפק בטענות חברות בעלמא בין המעורבים, אלא יש לבדוק האם מדובר בחברות אישית שאינה תלוייה בדבר או שמא בחברות שבסיסה אינטרסנטי.
מן הראוי להביא כאן מבחר ציטוטים מפסק דין מנחה של בית המשפט העליון שניתן בע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ'
יעקב גנות.בית המשפט מביא ומצטט בפסק דינו גם מפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון והדברים ידברו בעד עצמם:
"לטובת הנאה המהווה שוחד ישנה משמעות אוביקטיבית, ולגבי כל נתינה, שאינה קלת ערך... קמה הנחה כי יש בהליצור מחויבות מצד המקבל כלפי הנותן. הדגש אינו על ערכה של ההטבה, לא מבחינת הנותן ולא מבחינת המקבל, אלא בהנאה הגלומה במתת מן הבחינה האוביקטיבית".
"לעניין היסוד הנפשי שבעבירת השוחד פותחה בפסיקה הנחה שבעובדה כי עובד ציבור יודע כי הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו מתנותיהם, אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו".
"בבוא בית המשפט לקבוע אם נתקיימו יחסי ידידות בין הצדדים, עליו להיזהר מפני הצגה מלאכותית של יחסים כאלה, כמסווה למתת פסולה. אולם על בית המשפט לא רק להשתכנע כי בין הנותן והמקבל אכן התקיימו יחסי ידידות, אלא עליו גם להשתכנע כי יחסי ידידות אלה אינם נובעים מיחסי עבודה או קשורים אליהם. שאפילו אם נוצרה ידידות אישית בין עובד הציבור ובין האזרח, גם אז חובה על עובד הציבור להמנע מקבלת טובות הנאה כל עוד נמשך המגע בין שניהם במילוי תפקידו... הכלל בנדון זה ברור, והוא נובע מהערך המוגן על-ידי עבירת השוחד, שהוא הרצון למנוע מעובד ציבור להימצא במצב דברים שבו בשל קבלת מתת ממי שנזקק לשירותיו הוא מעמיד עצמו במצב של התחייבות ושל ציפייה להדדיות, העשויים להשפיע על שיקול-דעתו השלטוני".
"הכלל הוא, כי עובד ציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה, אף מידיד, כל עד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור".
לסיום, מן הראוי להביא כאן ציטוט מוחץ מפסק דין של בית המשפט העליון (בע"פ 1877/99) - שם הוא קובע כי:
"במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח"
במילים אחרות, כוונתו הפלילית של המקבל נלמדת מהשאלה אם הוא מודע לכוונת הנותן, ולענייננו יש לשאול אם מקבלי המתנות היו מודעים לכוונותיו של רונאל פישר שעה שהרעיף עליהם את המתנות.