סון טסו שוב רלוונטי

כאשר דאעש נוטל אחריות לפיגועים בפריז (13.11.15) ומדבר על קרב נגד הצלב, הדברים ברורים לחלוטין. ותאמינו להם: זו בדיוק המטרה שלהם. האיסלאם הקנאי הרצחני רוצה לכבוש את העולם, לא פחות מזה. יש כאן שינוי תפיסתי משמעותי ביותר מבחינת דאעש, שבבסיסו סבור שיש להילחם תחילה נגד האויבים הקרובים (יתר זרמי האיסלאם) ורק אחר כך נגד האויבים הרחוקים (הנוצרים והיהודים). אל-קאעידה הוא שדוגל במלחמה תמידית נגד כולם בכל מקום ובכל זמן. לשינוי הזה יכולות להיות שתי סיבות. האחת: מאחר שהעולם המערבי התגייס להילחם נגד דאעש, הרי שהוא הפך לאויב קרוב. השנייה: דאעש לא רוצה לאבד יתרונות תעמולתיים לטובת אל-קאעידה. הארגון הזה בנוי במידה רבה על מעשי זוועה שהוא מפיץ בכל דרך אפשרית, אבל אם אל-קאעידה היה מבצע את הפיגועים האחרונים בפריז – כולם היו שוכחים את עריפות הראשים בעירק ובסוריה. חוץ מזה, אל-קאעידה כבר פעל בפריז. הפיגוע במערכת "שרלי הבדו" בינואר השנה בוצע בידי השלוחה התימנית של הארגון. בתחרות הרצחנית על הובלת הטרור הקיצוני, תוכנית הפעולה היא anything you can do – I can do better. אל-קאעידה רצח 12 בני אדם במקום אחד? דאעש ירצח 128 (מספר זמני) בחמישה מוקדים בעת ובעונה אחת. עכשיו צריך לראות האם אל-קאעידה ינסה "להתעלות" על זה, בפריז או בלונדון או בניו-יורק.

חמאס וחיזבאללה הם חלק מאותה מלחמת דת. הם לא נלחמים נגד ישראל כישות מדינית אלא כישות יהודית. לכן, הם לא יהיו מוכנים לעולם לשום הסכם איתנו, אלא לכל היותר להפסקות אש טקטיות לצורכי התארגנות. אם הם היו יכולים, חסן נסראללה וחאלד משעל היו מורים לבצע פיגועים דומים בשטח ישראל. כדאי מאוד שנזכור את זה. ועוד נקודה: הפיגועים בפריז לא קשורים לסכסוך הישראלי-פלשתיני. את זה כדאי שנזכיר לעולם. אסור לשכוח גם את אירן בסיפור הזה. למרות שדאעש הסוני הוא יריב מר של שלטון האייתולות השיעי, יש להם מטרת-על זהה: להשליט את האיסלאם על כל העולם. אירן פועלת מאז 1979 להשיג מטרה זו, בין במישרין (כמו בפיצוץ במרכז היהודי בבואנוס איירס ביולי 1994) ובין בעקיפין (דרך חיזבאללה וחמאס). מי שנותן לה אמצעים כספיים במיליארדים, מאפשר לה לפעול ביתר שאת באותה צורה. מי שמאפשר לה להגיע ליכולת גרעינית, הופך אותה לארגון הטרור הראשון בעולם שבידיו נשק גרעיני.

המלחמה בטרור צריכה להיות כלל-עולמית. מאחר שהאויב הוא חוצה גבולות, גם המאבק בו צריך להיות חוצה גבולות. יש לאתר את בסיסיו, את מקורות המימון שלו ואת מאגרי הנשק שלו, ולחסל אותם פיזית בזה אחר זה. הללו מצויים במדינות שונות, והמעבר בין אותן מדינות נעשה תוך ניצול טכנולוגיות מודרניות ומשתפי פעולה מקומיים. לכן מדובר במאבק סיזיפי, קרקעי, אווירי, טכנולוגי ומודיעיני – בכל מקום בו הארגונים הללו פועלים. הבעיה היא, שהסיכוי למאבק שכזה הוא נמוך מאוד. לכל מדינה יש אינטרסים משלה, והללו נוגדים זה את זה. רוסיה למשל לא ממש מוטרדת אם המערב נחלש, אבל היא רוצה להיאבק בדאעש כדי שלא יתסיס את המוסלמים בקרבה. טורקיה, שהיא חלק מברית נאטו, לכל הפחות מעלימה עין מפעילות דאעש משום שהארגון נלחם בכורדים – יריביה הוותיקים. אירן נלחמת בדאעש בשל המאבק עתיק היומין בין הסונים לשיעים, אבל היא בעצמה מדינת טרור. המערב נלחם בדאעש, אבל בכך מחזק את אירן ואת ארגוני הטרור הסמוכים על שולחנה. דאעש מקבל תרומות מאזרחים של סעודיה, קטאר וכוויית; קשה לדעת האם תרומות אלו אינן ניתנות בהסכמה שבשתיקה של המשטרים במדינות אלו, הרואים בדאעש סוג של בן-ברית נגד אירן (גם בשל הסכם הגרעין איתה). בעיה נוספת היא, שאין שום שוטר עולמי שיקח על עצמו את התפקיד הזה. ארה"ב של ברק אובמה היא אפילו לא שריף במערב הפרוע, ורוסיה של ולדימיר פוטין היא לא בדיוק הגורם שהיינו רוצים לראות בתור משליט החוק והסדר. כלומר: מעבר לעובדה שכמעט בלתי אפשרי לנהל מאבק בינלאומי נגד הטרור, גם אין כיום מי שיארגן אותו בהיקף ובנחישות הנחוצים (להבדיל מנסיונות מגוחכים לאמן מורדים בסוריה ותקיפות אוויריות במדבר).

כאשר צרפת סוגרת עד להודעה חדשה את הלובר ואת מגדל אייפל – הטרור מנצח. כאשר על אזרחי צרפת נאסר להתקהל ומומלץ להם להישאר בבתיהם – הטרור מנצח. terror פירושו "פחד", וכאשר הציבור מפחד לנהל את חייו היום-יומיים – המרצחים משיגים את מטרתם. בתחום הזה, כמו בעוד לא מעט נושאים הקשורים למלחמה בטרור, יש לעולם מה ללמוד מאיתנו. אצלנו, במודע ובמכוון, החיים חוזרים למסלולם מהר ככל האפשר. הצמתים נפתחים, הקניונים פועלים, האזרחים מטיילים. נכון, פחות מאשר קודם. נכון, בזהירות ובחשש. אבל אצלנו לא חולמים לסגור את האתרים המרכזיים ולקרוא לתושבים להישאר בבתים. בהקשר זה, חשוב גם להחליט מה לא עושים בימים הבאים. לא הופכים את אתרי התיירות למבצרים, לא יוצרים בדיקות ביטחוניות אין-סופיות שרק הופכות את העומדים בהן לברווזים במטווח, לא יוצאים מתוך הנחה שניתן להשיג 100% אבטחה. זהירות – כן; ביטחון – בהחלט; איבוד עשתונות – ממש לא.

"אחרי מי יצא מלך ישראל? אחרי מי אתה רודף? אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד" – אמר דוד לשאול. גם המאבק בטרור הוא מרדף אחרי פרעושים, שהם הרבה פחות מאשר מחט בערימה של שחת. דאעש ודומיו, שיודעים לנצל בצורה מושלמת את התקשורת המודרנית, גם יודעים כיצד להתחמק מאמצעי המעקב המודרניים. התקשורת בין אנשי הארגון ניידת, במידת הצורך הם משתמשים בשליחים במקום באלחוט או באינטרנט, והם מתבססים במקומות נידחים וקשים ביותר לגישה. הארגונים גם ממודרים מאוד וקשה ביותר להחדיר לתוכם סוכנים. זה אומר, שיש להתאים את אמצעי הלחימה לאויב. הרבה יותר מעקבים אוויריים, הרבה יותר אנשי קומנדו על הקרקע, הרבה יותר מעקבים אלקטרוניים במדינות המערב (כן, גם על חשבון פגיעה מידתית בזכויות הפרט). ואולי גם לחזור לבסיס, לדרך בה ניהלו מלחמות לפני העידן המודרני. הנה כמה מהעקרונות של האסטרג הסיני הדגול סוֹן טְסוּ, שנכתבו לפני 2,500 שנה: • "הדבר החשוב ביותר הוא לתקוף את האסטרטגיה של האויב. אחר כך יש לשבש את הבריתות שלו בעזרת דיפלומטיה, ולבסוף יש לתקוף את צבאו". • "הגן על עצמך כל אימת שאינך יכול להביס את האויב, והתקף את האויב בכל זמן שאתה יכול". • "הופע במקומות שהאויב אינו מסוגל להגן עליהם. נוע במהירות לעבר מקומות שבהם מצפים לך הכי פחות". • "אין מקום שאי-אפשר להחדיר אליו מרגלים". אבל לפני הכל ומעל לכל – צריך לחזור לנקודה הראשונה, להפנים אותה ולפעול לפיה: המערב הנוצרי מנהל מאבק נגד האיסלאם הקנאי. זוהי מלחמה לחיים ולמוות – גם של יחידים וגם של תרבויות. בלי הבנה כזאת, כל מאבק בטרור הזה יהיה חלקי בלבד, וסיכוייו להצליח יהיו בהתאם.