הארץ וסולברג. החטא הקדמון

לפני מספר ימים גלש הארץ להסתה חסרת תקדים נגד שופט ביהמ"ש העליון, נעם סולברג בגין העובדה כי הוא גר באחד מישובי יהודה ושומרון. ישוב שהוקם, אגב, באישור הממשלה ואף ביוזמת המוסדות המיישבים. ההתנפלות על סולברג מעלה בדעתי החמצה בת רגע אחד, בת שבריר שנייה, בהיסטוריה הקצרצרה של מדינת ישראל, שבו יכלה מערכת הצדק, להתעשת ולעשות צדק "קטן", עם החברה הפגועה והפצועה שלנו מאנשים כמו שוקן. זה היה קורה לו הייתה אכן מקבלת את ההחלטות הנכונות בהתאם לחוק, לא עוצמת את עיניה נוכח מעשה בוטה נגד ביטחון המדינה, מעשה שנעשה תוך צפצוף גס ומתנשא ואף מתריס כנגד כל הכללים המשפטיים... אני מבקש להתייחס לפרשה שבטווח הזמן שחלף אולי נראית היום כפרשה לא חשובה. כוונתי לפרשת ענת קם, ואורי בלאו. גניבת אלפי מסמכים מצה"ל. הפרשה הזו היא לא פרשת קם ובלאו. היא קודם כל פרשת שוקן. העובדה כי יובל דיסקין, ראש השב"כ נמנע מלחקור אותו אז, כפי שחייב אותו תפקידו, ולו "רק" כדי למצות את הבירור והחקירה לאיתור, אני מדגיש, איתור, של אותו מאגר עצום של מסמכים צבאיים שהועברו להארץ, וליתר דיוק לאורי בלאו, שלוחו של שוקן, ע"י ענת קם. בל נשכח את העובדה כי דיסקין הופיע אח"כ כמגן השמאל, כאשר יצא להגנת ארגוני השמאל. ובשלב זה אולי תכנן את מסלולו הפוליטי... ואגב, לא מאוחר גם כיום לתהות על מיקום אותם המסמכים שגנבה ענת קם. לבצע חקירה כהלכה. לבירור המסלול אותם עברו (אורי בלאו שהה בלונדון). מה קל יותר מלהעתיק דיסק? לחיצת כפתור אחת... במקום בירור יסודי של כל אותה פרשה על היבטי הבגידה הזרועים בינות לפרקיה השונים, בחר השב"כ למרוח אותה. אילו היה שוקן נחקר, הוא לא היה יושב היום על זרי הדפנה בביתו. כנראה שוב על-פי החלטה אישית של דיסקין, שפירושה התעלמות מהאינטרס הביטחוני הברור של ישראל. ממה נבהלה אז ממשלת ישראל? ומדוע הסלחנות הבלתי נתפשת הזו כלפי עיתון, שהיה פעם, מזמן, עיתון לאנשים חושבים? עכשיו שוקן תוקף את נעם סולברג. שופט ביהמ"ש העליון. למה? פשוט כי הוא יכול, כי הוא יכול לצפצף. הוא יודע כי שערה משערות ראשו לא תיפול ארצה חלילה. הוא מציג ארשת מתחסדת: דואג למעמד המערכת המשפטית בישראל... שלא תעסיק פושעים... אתם הבנתם את זה, נתניהו ואיילת שקד? אתה הבנת את זה היועהמ"ש? אולי לפנינו נושא קצת יותר חשוב מהבקבוקים של שרה נתניהו?... רות גביזון: המלך הוא עירום לפני שבוע פרסמתי בטור זה את הפוסט של פרופ' רות גביזון. כמו רבים מאוד עמי, שקיבלו את הפוסט האמיץ, והיוצא דופן בחשיבותו, זכיתי לתרום את חלקי הקטן להפצת המסרים החשובים והמיוחדים שלה. גביזון, בבואה לנתח את הברית הבלתי קדושה בין המערכת המשפטית לתקשורת. כאשר מתעסקים ב"זוטי דברים", במקום בעיקרם, מתריעה כי מחבלים במשילות של ממשלה וראש ממשלה מכהן, שנבחרו כדת וכדין ועל-פי כל כללי הדמוקרטיה. לא אחזור כאן על דבריה של גביזון, אבל אני מבקש להדגיש היבט אחר של הנושא עליו התריעה הכותבת, לכאורה שולי, אבל לא. מדובר בהיבט מרכזי שבמרכזי: היכן היוזמה במדיה להזמין את פרופ' גביזון לראיון או לדיון על הדעה שהביעה בפוסט שלה? היכן הנכונות האמורה להיות כה מובנת מאליה, לפתוח בדיון המתבקש. אולי זה הזמן של התקשורת לעשות חשבון נפש נוקב וישר עם עצמה? השאלה הזו מופנית אל כל העושים במלאכה (ערוץ 20 בולט בבדידותו, אכן התקיים שם, ושם בלבד דיון כזה). היכן כולם? היכן המטפטפים לנו השכם והערב על זכות הציבור לדעת?... מזה זמן נמצאים דפוסי התנהגותה של המדיה על סדר היום בתקשורת. האם אין התקשרות מבחינה בדבשת שעל גבה? האומנם לא תנוצל ההזדמנות הזו להסרת המום הזה? אני מחכה לאושיות תקשורת כמו אילה חסון, אילנה דיין, יינון מגל, שרון גל ורבים אחרים להרים את הכפפה ולגרום לדיון נחוץ ועקרוני בסוגיות שהעלתה פרופ' גביזון. ושאלה נוספת שאף היא נוגעת למדיה: לפני כשבוע, ביום שלישי, נפרדו רה"מ ופמלייתו מנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, כשבאמתחתם סיכומים חשובים ביותר, אולי בעלי משמעות היסטוריים, לגבי שיתוף פעולה צבאי וכלכלי בין שתי המדינות. העיתונות הישראלית לא הייתה שם, כדי ללמוד, לברר, אולי להתווכח, על תוכן הביקור והסיכומים שסוכמו שם. זולת כתב אחד יאיר וינרב, שהשאלה היחידה שהוא טרח לשאול את ראש ממשלת ישראל, קבל עם ועולם, מה קרה בינו... לבין הנוכל הנחקר עתה בצרפת, מיימרן. קראתי גירסה שאותו כתב נשלח מישראל במיוחד לרוסיה על-מנת לשאול שם את השאלה הזו. אני מרשה לעצמי להטיל ספק בגירסה הזו, אולם האם המציאות שהוצגה בפנינו רחוקה ממנה? ושוב חייבת להישאל השאלה: האם אין כאן אבדן דרך של המדיה הישראלית? כל המתרחש במוסקבה לא מעניין אותה? אנשיה יכלו בקלות ללמוד על הסיכומים החשובים מאוד האלה, מתוך דברים שהשמיע פוטין במסיבת העיתונאים, בעת הפרידה מנתניהו, אבל לא, שוב שרה נתניהו והבקבוקים, מן הסתם עניינו אותם יותר. היי! אלה הקוראים לעצמם "אנשי מקצוע", "עיתונאים", שוב ושוב תשאל השאלה: על זכות הציבור לדעת שמעתם?