ביום חמישי בפריים טיים של הטלוויזיה, נשא ראש הממשלה נאום בפני באיי עצרת האומות המאוחדות. נאום מוכן היטב, שנשמע היטב גם באנגלית וגם בעברית, רואים שהושקעה עבודה רבה בהכנת הנאום.
מיד קמו הפרשנים למינהם בארץ כמובן והתנפלו על הנואם ועל הנאום. כן, הם מסכימים שהנאום נאום טוב, אבל בנאום לא עושים צעדים מדיניים, הם אומרים. אין תהליך שלום אומר השני, הנאום לא פותר שום בעיה אומרת השלישית וכו וכו.
אם כן מה יש לנו כאן, יש לנו כאן הצבת מראה בפני באיי העצרת שביום יום מצביעים כאיש אחד על הצעות גינוי לישראל, כאילו אנחנו המדינה היחידה על הגלובוס. אין סוריה שבה אסד טובח באזרחיו וזוכה לגיבוי רוסי, כן זאת אותה רוסיה שלא מזמן פלשה לאוקראינה והשתלטה בכוח הזרוע על חצי האי קרים.
גורם הרסני
מדינות ערב שאינן דמוקרטיות ושולטים בה שליטים בכוח הזרוע, או בכוח הממון, ומדינות אפריקה, הס מלהזכיר, עולם שלישי שהבערות העוני והמחלות שולטות בהן, כן אז מישהו חייב להרים את מסך הצביעות ולהצביע על הכשלים בעבודת האו"מ, שהוקם מלכתחילה להיות גורם מסייע, מפשר ובונה ולא גורם הרסני שאינו ממלא את תפקידו.
נאומים משחר ההיסטוריה עשו את שלהם, מי לא זוכר את נאום סעדאת בפני הכנסת, ומי לא זוכר את נאומו של מרטין לותר קינג - יש לי חלום בארה"ב הגזענית, ואת נאומו של צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה והרשימה ארוכה. נכון. נאום כשלעצמו הוא אולי פורץ דרך, אולי פותח פתח לעשיית מעשים, או מסכם תקופה, אבל יש לו מעמד חשוב בדעת הקהל, וטוב נאום טוב מנאום רע, טוב נאומו של נתניהו מנאומו של אבו מאזן.
אספקט אחר הוא מערך ההסברה שלנו שאינו נהנה מעודף ארועים טובים וכאן יש אייטם טוב שנשמע ברחבי העולם ויש לו שומעים ויש כאלה שגם מבינים את המסר.
וסיומו של נאום נתניהו בו קרא לאבו מאזן לבוא ולנאום בפני הכנסת, גם לזה יש חשיבות. אבו מאזן, אותו סרבן שלום שבורח כמו מאש מכל הצעת הסדר, אותו אבו מאזן שמסר את עזה לחמס ואינו מתמודד איתו, הוא מצא את האשם בישראל. אז בואו נברך את ראש הממשלה ולא נבקר אותו על נאום טוב זה.
