מאמרו של נהרי, "הדמוקרטיה תהיה נחלת העבר...",
1 הוא מעין כתב-קינה על הדמוקרטיה המערבית, הדועכת וחוזרת כביכול לעולם האתמול של משטרים אוטוקרטיים "חשוכים". מצד אחד הוא מצטט סלבריטאים מפורסמים כפוקויאמה, הנטינגטון, אורוול ואחרים, ומראה שגם "הנביאים הגדולים" טועים; מצד שני תוכן דבריו והנמקותיו אינם מנסים לאשש את נבואותיו הפסימיות. הדוגמאות שהוא מביא הן רק עדות מחזקת לדינמיקה הסוערת של העידן בו אנו חיים, ודווקא בשל כך ובאופן פרדוקסלי, מעמידות סימני שאלה גדולים גם על החזון האפוקליפטי שלו.
בין שלוש המעצמות המובילות כיום בעולם - ארה"ב, סין ורוסיה - רק ארה"ב היא דמוקרטיה אמיתית. הטענה שעצם בחירת טראמפ לנשיא, מעידה על סטיה של ארה"ב מדרך הדמוקרטיה, היא אנטי-דמוקרטית במהותה. בטענה זו הוא שוגה שגיאה כפולה: הוא מכליל מין בשאינו מינו ומפרש את תוצאות הבחירות בארה"ב כקלקול הדמוקרטיה, במקום כניסיון נואש לתקנה בטרם יהיה מאוחר מדי. אם לא די בכך, הוא מוותר כליל על ניסיון להתמודד אינטלקטואלית עם הלך הרוח והמחשבה של תומכי טראמפ, אינו מגדיר מול איזה מודל דמוקרטי הוא שופט את השינוי הפוליטי בארה"ב ומסתפק בהתייצבות לצד "האובמיזם" שקרס, כאילו די בכך בכדי להוכיח את טיעונו.
אין במערב רק דמוקרטיה אחת ואין סיבה להניח שדווקא הדמוקרטיה האמריקנית היא פאר היצירה. לטעמי, דווקא המהפך בארה"ב מוכיח שלדעת אזרחי ארה"ב, או חלק גדול מהם, דמוקרטיה זו אינה מספקת את הסחורה שלה הם מצפים. אם כך חושבים מי שחיים את הדמוקרטיה האמריקנית על יתרונותיה וחסרונותיה עשרות שנים, אולי השינוי הוא דווקא ניסיון לתקן את הליקויים ולהמשיך בדרך הדמוקרטית המשופרת? אם כך, מדוע צריך לקונן על-כך? האם אנו עדים שוב "להתפרצות אליטיסטית" שאינה מסוגלת להבין ולקבל דעות שונות משלה? בהמשך הדברים מתברר, בין השיטין, שהכוונה היא לדמוקרטיה ליברלית, אקסטרימיסטית שעל גבול האנרכיה. להבנתי, הוא אישית רואה בדמוקרטיה הליברלית, השבויה ברעיונות פוסט-מודרניים שמעמידים במוקד החיים החברתיים-מדיניים את הפרט ומתעלמים מכל מה שסביבו, ואת חזון האנושות המתקדמת ואת התכלית הפוליטית האולטימטיבית. כל מה ששונה מכך, הוא נדבך נמוך בהתפתחות החברתית של הגזע האנושי. אינני מקבל עמדה זו. אם זו דרכם של תומכי הדמוקרטיה האמריקנית הישנה, לא רק שאין מקום לקונן על השינוי, חובה לברך עליו.
הכשלים בתוך קבוצת המדינות המיישמות את עקרונות מודל הדמוקרטיה הליברלית "של נהרי", אינם פחותים מאלה שבכל סוג אחר של דמוקרטיה על פני כדור-הארץ; הדגשים עשויים להיות שונים, ותמהיל הכשלים - כלכלי, חברתי, ממשלי, תרבותי וכו' - בוודאי שונה. עצם העובדה שצופה אוביקטיבי מוצא, גם כיום בשבדיה המעטירה - אנטישמיות בוטה, בגרמניה - נאציזם ובארה"ב - אפליה גזעית מושתתת על שנאה גזעית, מוכיחה טיעון זה. אך טבעי הוא שכאשר אנו מנסים להחיל על קבוצות אנשים שונות בתרבויותיהן, בדתותיהן, בהיסטוריה, באתוס ובמציאות הלאומית שלהן, את אותו מנגנון ניהול חברתי, לא נקבל תוצאות זהות. "האביב הערבי הדמוקרטי" שניסה אובמה באיוולתו להחיל על המזרח התיכון, הוכיח זאת מעל לכל ספק. המבנה האינסטיטוציונאלי לבדו איננו מגדיר את חיי החברה או חיי הפרט, ודמוקרטיה כצורת חיים חברתית היא קודם-כל מבנה שלטוני שחייב להיות אפקטיבי. ומפני שזו המציאות האנושית ותמיד הייתה כזו, כל מי שבונה את מגדל הקלפים שלו על מראית-עין, סופו לקצור סופה.
מה שקורה בארה"ב כיום איננו חזרה למנהיג החזק והפופוליסטי, כפי שגורס נהרי, אלא דווקא ביטוי של אכזבה מהביצועים של הדמוקרטיה האמריקנית במיוחד בעשור האחרון. רוב הציבור האמריקני קיבל את ההחלטה הטובה ביותר שיכול היה לקבל, מבלי לשבור את הכלים: הוא השתמש בשיטת הבחירות החוקתית שלו בכדי להציב בעמדת המנהיגות האופרטיבית הבכירה (נשיא) ממפלגה חלופית, מועמד שטרם "פישל" בפוליטיקה, אדם שהוכיח כושר ביצוע ומי שהעמיד מצע כולל שנותן מענים סבירים, לדעת רוב הבוחרים, לבעיות המרכזיות המטרידות את אזרחי ארה"ב. תנועות מהפכניות אינן ערובה לשינוי חיובי. ברוב המקרים הן הורסות בהצלחה רבה את הקיים, אך אינן מקימות במקומו דבר שיש להתפאר בו, והמחיר תדיר הוא פרוהיביטיבי.
בכל עידן מתמודדות לפחות מספר אידאות על דעת הציבור ותמיכתו. כל דעה משוכנעת שהיא זו שמציעה את הפתרון המועדף להמשך הדרך. בעולם המדעי ו"המתקדם" שלנו, מקובל שההוכחה ניתנת במבחן התוצאה, בתנאי שמגדירים נכון ומראש מהי "התוצאה הרצויה". כישלון של אידיאה או דרך, מוליך לרוב להקצנה בדרישה להחליף את הדרך שכשלה. ככל שהתיקון מאחר לבוא, מועצמת הדרישה, וככל שהשינוי מתחולל בהשראת דרישה מועצמת יותר, חריפות המהפך מוחלטת, עמוקה ויותר קשה לעיכול.
הדינמיקה של שינוי מסוג זה נובעת במידה רבה מתחושת הסופיות של בני-האדם. קיים קונפליקט מובנה בין תחולת חייו של היחיד לטווח הקיום של ארגון חברתי יסודי - קהילה או עם. טווח הקיום של היחיד הוא הדור שלו, בעוד טווח הקיום של הארגון: דורות רבים. תביעה לשינוי אינה מכוונת בדרך כלל לדורות הבאים (הגם שהיא מזכירה אותם), אלא להווה, לזמן רלוונטי למחוללי הדרישה, שבפועל אינם יודעים באמת מה ירצו הדורות הבאים.
לדידו של נהרי נקלענו לנקודה ארכימדית בהיסטוריה, שבה שלושת המנהיגים של המעצמות העולמיות - ארה"ב, סין, ורוסיה - שאינם שיכפול גנטי של אובמה, ומתייצבים כיום זה לצד זה על נתיב מסעה של ההיסטוריה האנושית, מניעים אותה לנתיב בלתי-ידוע, אבל בהחלט לא חיובי. ההיסטוריה, במיוחד זו של המאה ה- 20, אינה מלמדת שזו תיזה ש"יש לה רגליים". לא תמיד היו בעולמנו שלוש מעצמות מעצבות, ולא לעולם ישמר מצב זה. מנהיגים הולכים ובאים ולא הם בלבד קובעים את הנתיב ההיסטורי של המין האנושי. אירופה יכלה להיות אחד הכוחות הראשיים המניעים את ההיסטוריה האנושית, אך בשלב זה ויתרה על כך. הודו בדרך להיות "סין ב'".
הנטינגטון צופה לנו גוש פוליטי-אידיאולוגי-דתי נוסף, האיסלאם, אך למען האמת אינני רואה צפי זה מתגשם. דת לבדה, במיוחד זו השסועה בין הסונה לשיעה - שני זרמים עוינים ולא סימטריים - איננה יכולה להוות כוח עולמי דומיננטי; אולם, המאבק הפנימי בתוכה יכול לפזר נתזים כואבים לסביבתה. בכדי שהאיסלאם יהיה לכוח עולמי מרכזי, חייב הוא להתגבש סביב גורם מוביל, בעל עוצמה חומרית ושליטה ניהולית, נוסף על המרכיב הפוליטי-אימפריאלי המוטמע במהותו. הטרור האיסלאמי נראה על פניו ככוח מניע ב"ציביליזציה" האיסלאמית לעבר התגבשות והאחדה, אולם כרגע זו רק מראית עין. טרור ניתן להכרעה. הגושים הגדולים, כל אחד בפני עצמו וכמובן שותפות אינטרסים בין שנים מהם או יותר, ידבירו גם את הטרור הזה, אם יתגייסו באמת ובתמים להילחם בו. התגייסות זו אינה חייבת להיות אך ורק צבאית. היא יכולה וצריכה להיות גם כלכלית, פוליטית, אידיאולוגית ואחרת.
כל מרכיבי המבנים הדמוקרטיים שאת "סופם האפשרי" מבכה נהרי, אינם טלית שכולה תכלת ואינם מבטאים מסגרות-חיים חיוביות דווקא. השגיאה הראשונה מוטמעת בהתעלמות מהעובדה שפתרונות חלקיים לעולם מבטיחים ביום מן הימים קונפליקט בין הדגשת-היתר על מה שהם משפרים לבין הדגשת-החסר של צרכים אנושיים שעליהם אין הם עונים. כך, למשל, המהפכה התעשייתית, הטכנולוגית, ומהפכת המידע והידע, שיפרו את תנאי החיים, רמתם ותנאי התעסוקה של עובדים רבים במשקים המתקדמים. אולם באותו זמן הפכו, אזרחי מדינות מפותחות פחות, לחוטבי עצים ושואבי מים של המדינות ששפר עליהן גורלן וזאת בזכות או בגנות תהליכי הגלובליזציה. בתוך המדינות המתקדמות, התחולל תהליך דומה אך לרוב בתמהיל מרכיבים אחר, שאחד מהם, למשל, הוא חלוקה א-סימטרית חריפה של העושר הלאומי. תהליך שלילי אחר היה ההגירה המסיבית ממדינות תת-מפותחות למדינות מפותחות שערערה את השקט החברתי והיציבות הפנימית שלהן, ולא רק בהשראת הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי שלמד לרכוב היטב על נדידות-אוכלוסין אלה.
דמוקרטיה, כך למדנו, היא שלטון העם על-ידי העם לטובת העם. בפועל הפכו האקדמיה, התקשורת, ובעלי-ההון את הדמוקרטיה לשלטון האליטות כשעקרון האקטיביזם השיפוטי מחזק מגמה זו עד כדי הבאתה אל סף דיקטטורה של האליטות. העם כריבון, מחליט את החלטותיו הפוליטיות כיאה לדמוקרטיה, והדיקטטורה של האליטות מסרסת החלטות אלה בתירוצים שונים ומשונים; סליחה, אבל זו כבר אינה דמוקרטיה. בשלב מסוים הפער בין המציאות למראית-העין אינו ניתן עוד להסתרה, והציבור מבין שמוליכים אותו שולל.
דמוקרטיה ללא מעורבות הציבור, או ללא השתתפות פעילה שלו בתהליכי הכרעה בסוגיות-יסוד של המערכת החברתית, היא אוקסימורון. מאידך-גיסא, אין דרך לגרום לציבור להיות חלק מהמשחק, אם אתה מזלזל בו, "עובד עליו בעיניים" חדשים לבקרים, כופר בדעתו ומסרס את רצונו.
בדמוקרטיה נורמלית, זכויות המיעוט אינן עולות על זכויות הרוב, מפני שכולם שווים בפני החוק ובפני האל. בדמוקרטיה כנ"ל, לעולם הרוב הוא הגורם הקובע, שאם לא כן, המשמעות היא שדמוקרטיה היא שלטון המיעוט. עם זאת, תפקיד המערכת הדמוקרטית על הבלמים והריסונים הנחוצים לפעילותה התקינה, הוא למזער את מספר המקרים שבהם שרירות-לב, חוסר סובלנות וניצול גחמני, יהפכו למסלול העיקרי בדרך קבלת ההחלטות. התחליף להחלטת-רוב בהכרעה דמוקרטית איננו וטו ישיר או עקיף של המיעוט, אלא הדברות להשגת פשרה.
עליה לקחת בחשבון את ליבת הערכים של כל אחד מהצדדים ולמזער את הנזק התוצאתי של תוצאת הפשרה. כלומר, חייבים לחתור למיזעור מספר המקרים החריגים וחומרתם, מפני שהאפקט המצטבר שלהם עלול להביא "לריסוק" הסולידריות החברתית, ולהתפוררות החברה. לאחר שאמרנו זאת, ראוי להוסיף ולומר גם שאסור שתהליך ההדברות יסרס את הדמוקרטיה ואת יכולתה לפעול, משום שאם לא תהיה אפקטיבית ובעלת כושר ביצוע, היא תתמוטט. לפיכך, דמוקרטיה היא צורת ממשל מורכבת וקשה למימוש, ומחייבת כי כל המאמצה יהיה בעל אופי תרבותי וכישורי-הסתגלות, שבחובם יכולה הדמוקרטיה ללבלב.
בדמוקרטיה הזכויות "שלנו" הן גבולות הזכויות "שלך". אין צורך בגחמות שיפוטיות אד-הוק בכדי להגדיר זאת מחדש ובאופן פרטני בכל מקרה פרטי. צדק אינו נובע מפורמליזם שיפוטי אלא מהכרה הדדית ובלתי מותנית בשוויון בין בני האדם, עובדה שהיהדות עמדה עליה כבר לפני אלפי שנים במשפט המונומנטלי: " ...בצלם אלוהים ברא אותו...".
2 מה שטרם למדנו כיהודים וכבני-אדם לעשות כהלכה הוא הציווי המשלים לקודם: ".... ואהבת לרעך כמוך...".
3 באלה איננו זקוקים לחיקויים משל אחרים. מדינת-היהודים איננה סניף של ניו-יורק, לוס-אנג'לס או שיקגו, וגם לא של ברלין, לונדון או פריס. די לנו בתורת מוסר וערכים מתקדמת משלנו, היא אינה נחותה במאומה משל אחרים. במקום שהחיים מכתיבים תיקון, נתקן בכוחות עצמנו ובהשראת כל מקור-עזר שיימצא מועיל ויעיל. כל שיש לעשות, וזה הרבה מאוד, הוא ללמוד, להפנים וליישם.
כאשר מתרחשת תופעה הסתאבות הדמוקרטיה כשיטה, קורה מה שקרה בארה"ב, בבריטניה ועוד קודם לכן בישראל: הציבור מתקומם ומשנה מציאות מן היסוד. הואיל והוא אורגן הולונומי, התוצאה המתקבלת איננה בהכרח אופטימלית. שינוי הכרוך בהשתוללות המונים, הוא מהפכה, שנזקה גדול מתועלתה. כעס שאינו מגיע לכלל השתוללות ושבירת מסגרות משותפות, הוא מהפך. בשני המקרים המסר הוא אחד: חברים, זהירות: המנגנון הקיים, כללי המשחק העכשוויים והתוצאות ששני אלה מחוללים, אינם לרוח העם.
האופנים בהם באה לידי ביטוי אי-שביעות רצון העם מן הקיים, עשויים להיות שונים ומגוונים. פרשת
אלאור אזריה, היא דוגמה מאלפת לפרץ אי-שביעות-רצון ממין זה. טראמפ דיבר במערכת הבחירות האחרונה על תום עידן "התקינות הפוליטית" וסחף אחריו המונים ולא במקרה. פרשת אזריה משיקה בדיוק לאותו נושא: "טוהר הנשק" כמציאות כפויה אך בלתי מתקבלת על הדעת. כאשר חייל נתקל בשדה הקרב באזרח שאינו לוחם, חלים עליו כללי משחק מתוקף הסכמות בינלאומיות שעשתה המדינה אותה הוא מייצג, והם מחייבים את כל נציגיה. כאשר אותו אזרח יתקוף אותו, מתהפכים הכללים והתוקף הופך לאויב שיש לחסלו. עולם הטרור "בחסות הדמוקרטיה" הוא עולם מושגים מעוות שבו טרוריסטים, שעיקר פעילותם היא פגיעה באזרחים לא לוחמים, מקבלים זכויות כחיילים אבל אינם כפופים להתנהגות "חיילית". מסיבות של תקינות פוליטית קיבל צה"ל על עצמו דפוסי התנהלות אלה, אך לא לקח בחשבון שדעת הציבור אינה נוחה מהם, בלשון המעטה, עד להתפוצצות פרשת אזריה. מוסר הוא מידה שיש לנהוג בה בזהירות ובאחריות. אסור שיהפוך לחרב פיפיות נגד שליחי המדינה בדרכם לבצע את חובתם, גם אם טעו במעשיהם. לדידי, טרוריסט תוקף הוא אויב שיש לחסלו במהלך אירוע התקיפה. רק כשתם האירוע, בפקודת המפקד האחראי להכוח, משתנים חוקי המשחק; לא ייתכן שכל חייל יהיה גם פרשן משפטי אד-הוק.
דוגמאות אלה באות להמחיש את הקשר בין האידיאולוגיה לפרקטיקת היישום שלה.
לתקשורת תפקיד חשוב בדמוקרטיה, ותודות לכך מוענקים לה הגנה מקצועית, חסינות וזכויות יוצאי-דופן. התנאי לשימור זכויות אלה הוא שתבצע את תפקידה בהגינות, ביושר, ובנאמנות כלפי הציבור שהפקיד בידה סמכויות וזכויות מורחבות אלה. אם לא תמלא כיאות את תפקידה, תיתפס ע"י הציבור כמועלת באמונו, תאבד את מעמדה המיוחד ואת זכויות-היתר, ובצדק. תקשורת אינה צריכה "אוטומט" - לא "בעד" המנהיג וגם לא "נגדו". היא צריכה להיות: מקצוענית, בלתי- תלויה, דוברת אמת, הוגנת ואמונה על ביקורת עצמית קפדנית. אם היא תלויה או מגויסת פוליטית או כלכלית, עליה לומר זאת לציבור במפורש. רייטינג איננו שירות לציבור, ואסור שיעוות את מחויבותה של התקשורת כלפיו. התקשורת עומדת תמיד בפני בחירה: להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה", או כלבת השמירה של אלי ההון המממנים אותה.
איומים היו תמיד ויהיו גם בעתיד. איומים היו גם כאשר שלטו בארה"ב הדמוקרטים, בישראל מפא"י ההיסטורית ותנועת העבודה ובאירופה הסוציאליסטים, או כל אחד אחר. איומים נובעים משונות בלתי מתפשרת, חסרת סבלנות וסובלנות. הם נובעים מתחושת עליונות של קבוצה אחת על אחרות בשם אידיאה גלויה או אינטרס סמוי, והם נובעים מעודף עושר במקום אחד מול מחסור חמור במקום אחר.
איומים נובעים מאמונה קיצונית או עיוורת וכפירה בעקרון קדושת החיים (עוד ערך יהודי מובהק), ומאי-הסכמה על דרך באין יכולת או רצון לחפש במשותף דרך חלופית מוסכמת. איומים הם תולדה של התעקשות להפוך קשיים אוביקטיביים לגזירת-גורל שאין להרהר בה או לערער אחריה. בסופו של יום, האנושות מחפשת באופנים שונים דרך לחיות, לשרוד, להתפתח ולהשתפר. חמדנות, חשדנות, אגואיזם ואטימות מעצימים את הקשיים האוביקטיביים שעיקרם מחסור אמיתי או מדומה (פער-ציפיות), ודוחפים אנשים להשיג ע"י שימוש בכוח את שחסר להם "עוד בימי חייהם...". בהתפתחות הטכנולוגית המואצת, שתוביל אותנו לחלל ולמעמקי הים, לקוסמוס ולמיקרו-קוסמוס, טמונות תשובות מעשיות לכל נושאי המחסור הפיסי, אבל לא לתחומי המוסר והנפש. האחרונים יטופלו, כנראה, אך ורק על-ידי חינוך או הנדסה גנטית חדשה - "גנטיקה של המוסר".
סיפור ההיסטוריה האנושית הוא סיפור של מאבק. מאבק בין רצונות וצרכים, צרכים פיסיים וצרכים של הנפש בשני רבדיה: השכל והרגש, המוסר והנסיבות. סיפור ההיסטוריה הוא סיפור הניסיון האנושי - פעמים מוצלח ופעמים כושל - למצוא נוסחאות או מנגנונים שבעזרתם ניתן יהיה ליישב בין הניגודים המובנים בכוחות אלה, להגדיר "מודוס ויונדי" ולייצב מבנה חברתי שמקיים שווי-משקל יציב ביניהם. דמוקרטיה נדרשת לעשות זאת בין האינטרסים המנוגדים של היחיד והחברה.
עקרון הזהב של הדמוקרטיה איננו גם וגם באמצעות שיפוט מוטה בנימוק כזה או אחר (למשל: למנוע את "עריצות הרוב"), אלא הכרעה באמצעות מנגנון ההכרעה הדמוקרטי - הצבעת רוב של כלל הציבור או של נציגיו הנבחרים.
מבנים חברתיים וצורות משטר הם אמצעים לחיים בצוותא ולא מטרה לעצמה. הברירה הטבעית או יד ההשגחה - איש, איש ואמונתו - יקבעו מהי הדרך המשרתת טוב יותר את כלל הצרכים. בכל מקרה, כשם ש"קץ ההיסטוריה" עדיין לא כאן ואפילו אינו נראה באופק, גם הקינה על הדמוקרטיה מוקדמת ומוגזמת עד אבסורדום. שליטים הם תולדה של נסיבות. עשויה להיות להם השפעה גם על מאורעות מעשה ידי אדם. ראינו כבר גרועים מהנוכחיים ונראה בעתיד גם רבים טובים מהם. המערכה הגדולה היא בנפש הפרטית ובסולידריות הקבוצתית, לפחות כל עוד לא מצאנו להם תחליף. מציאת תחליף בתחומים אלה נראית הרבה יותר קשה, מורכבת וממושכת משאלת הרכבו או גבולות סמכותו של בית המשפט העליון בדמוקרטיה הישראלית.
העובדה שזה המנגנון המוכר והיחיד לניהול חברתי דמוקרטי, ושמנגנון זה גם מבטיח באמצעות ריסונים ובלמים מוסכמים או מוכרעים שלכל פרט שמורה הזכות להתמודד על שכנוע כל הפרטים האחרים לקבל את דעתו (זכות ההזדמנות השווה) - היא ההגנה היחידה על הדמוקרטיה מפני התנוונות וכיליון. מרגע שעקרון זה נפגע, מתחיל בדמוקרטיה תהליך ריקבון, שסופו התפוררות. קיום מערכת פוליטית: א. שבה ניתן להגיע להחלטות סבירות תוך זמן קצוב ב. שבה מרוסנת יכולתן של קבוצות חזקות להשתמש במנגנונים ציבוריים או פרטיים המעניקים להן, דרך קבע, עמדות-יתרון משמעותיות ג. שבה קיים שיתוף מירבי של הציבור בתהליכים הדמוקרטיים, הוא תנאים הכרחי לשרידותה של הדמוקרטיה כשיטת ממשל רלוונטית לעידן החדש. האיזון הפנימי ושקיפות האמצעים שבכוחם מושג הדבר ולא היעילות המנהלית, הם עמוד השדרה שלה.
לפיכך, דיקטטורת האליטות, היא זו שמכרסמת כיום בדמוקרטיות המערביות; היא שחוללה את הזרמים שהעלו את טראמפ לנשיאות; היא שמחזיקה את נתניהו במקומו כראש הממשלה - היא ששלפה את בריטניה מהקהילה האירופית המשותפת ומאיימת על עתידה של הקהילה האירופית. כל אלה עדיין אינם מעידים על קץ עידן הדמוקרטיה, אלא מזהירים מפני הכרסום שקלקולים אלה מחוללים בה. אם נתעלם מהאזהרות, אפשר שנגיע גם לקץ הדמוקרטיה.
התהפוכות הפוליטיות שעבר העולם עד היום בתחום החיפוש אחר צורות ממשל אופטימליות, מעידות שגם הדמוקרטיה, לאור קשייה וליקוייה, אינה "חזון אחרית הימים". קרוב לוודאי שבעתיד נראה ניסיונות לעצב צורת שלטון, שתתמודד טוב יותר עם חסרונות אלה כשדרוג הקיים או כתחליף לדמוקרטיה, לה חלק מאתנו סוגד כיום.
