רגב והקולנוע: לפרק את השיטה

זאת השיטה: לצווח "הרס התרבות", "פגיעה בדמוקרטיה", "סתימת פיות" - התקשורת תחזק את תדמית האמן המסכן שמונעים ממנו ליצור. התרמית הגדולה היא הצלחת הקוזאקים הנגזלים להסיט ויכוח לגיטימי על חופש המימון לוויכוח על חופש הביטוי. ולא היא; חופש הביטוי אינו עומד לדיון. המדינה לא אוסרת על יוצרים לנאץ אותה ואת סמליה. אך המדינה לא חייבת לממן זאת, כשם שאינה חייבת לממן הפגנות נגדה, אלא רק לאפשר את קיומן. שנים רבות מתנהל השמאל הישראלי במוסדות התרבות כבאחוזתו הפרטית. קרנות התרבות, התיאטרון, הקולנוע, פרסי ישראל, המוזאונים (וגם הפקולטות למדעי הרוח והחברה והמערכת המשפטית) ועוד מוקדי כוח שאינם כפופים לכללי המשחק הדמוקרטיים, העדיפו בעלי השקפת עולם מסוימת. מובן שהסיבות המוצהרות היו "מקצועיות". לחרפתנו, מאז המהפך ב-77', הליכוד, והימין בכלל, לא השכילו לשנות את השיטה. הקרן לקולנוע היא אחת הדוגמאות הרעות. מתוך כ-80 מיליון שקלים ממשרד התרבות בכל שנה, כשני שלישים ניתנים לקרן הקולנוע הישראלי ולקרן רבינוביץ לקולנוע. במשך שנים נערמו תלונות נגד הקרנות, המתנהלות כמועדון סגור. עיברו על רשימת הסרטים וראו מי התקבל ומי לא. התכנים כמעט תמיד תואמים השקפת עולם מסוימת ("ביקורתית", לשיטתם. נסו להגיש תסריט ביקורתי נגד השקפת עולמם ותתוודעו לתירוציהם היצירתיים). אין שקיפות בוועדות השיפוט הקובעות לפי טעם חבריה, ובעיקר טעם המנהל האמנותי שכבש את הקרן זמן רב מבלי לקצוב כהונתו. הכיבוש משחית. גם טענת הרב-תרבותיות לא מחזיקה, שכן ה"ביקורתיות" הנדרשת מבטיחה לא פעם, שאף הצגת זוויות נידחות בחברה נעשית מנקודת מבט הגמונית, תל אביבית, שמאלית. הקרנות טוענות, שהתסריטים שלא התקבלו אינם ראויים. אני לא מאמין להן. זו אותה פוליטיזציה כוחנית מוכרת. הניסיון מראה שכמעט בכל מקום שהשמאל שולט באופן בלעדי, אין כניסה להשקפת עולם מנוגדת, אלא אם כן מכריחים אותו, כפי שמנסה לעשות שרת התרבות מירי רגב. בצדק. הינה דוגמה מיני רבות: מנורה חזני, במאית מוערכת, מרתקת, שיש לה עולם עשיר להציג לציבור הישראלי שלא באמצעות התיווך העוין והמנוכר של הממסד הישן. מנורה היא בתו של בני קצובר, ממנהיגי ההתיישבות בשומרון ויהודה. יש לה חומרים נדירים המתעדים את אחד המפעלים הציוניים הגדולים בעת החדשה. זה אמור לעניין גם את מתנגדי ההתיישבות. היא נדחתה ארבע פעמים. מטעמים מקצועיים, כמובן. עכשיו יצאה למיזם הד-סטארט, בתקווה שהציבור יממן את הסרט. אתמול אמרה יעל דן בגל"צ: "זה תפקיד של מדינה לממן את המבקרים אותה. בכל דמוקרטיה". אני מודה שלא ידעתי שיש למדינה תפקיד כזה. הבמאי רני בלייר החרה-החזיק אחריה: "חייבים לממן כל דבר במדינה דמוקרטית. כל אמנות. זה חובה של הדמוקרטיה". לא פחות! אם חייבים לממן כל אמנות, מדוע התרבות הממסדית חד-ממדית? לא שמענו טענות דומות כשהקרנות היטיבו עם שכבה חברתית ופוליטית צרה. מדוע עלינו לסמוך על טעמם של בודדים לקבוע עבורנו מהי יצירה טובה? ושאלה עקרונית: מדוע המדינה צריכה להתערב בחיינו ולממן תרבות, קולנוע ושידור ציבורי? זו לא דמוקרטיה. זה פשיזם.