סיום שנה נוגע בראשית שנה, סוף וקץ, תחילה וראש. תחושות של סוף שנה מביאות בנפשנו ברכות והודאות על העבר, שמחה על מעשים והישגים שהשגנו, ועם זה חשבון נפש על מה שלא עלה בידינו, על דברים שנכשלנו בהם.
חודש אלול הוא החודש האחרון של השנה, הוא מהווה סיכום של השנה החולפת והכנה לקראת השנה החדשה. יש לתקן את הדרוש תיקון, שנהייה מוכנים לקראת הימים הנוראים. ימים אלו נבדלים משאר חגי ישראל, בעוד החגים האחרים פסח, שבועות וסוכות מיוסדים על מאורעות היסטוריים, דתיים ולאומיים - יציאה מעבדות לחרות, מתן תורה בהר סיני והתגבשותו של העם בהליכתו במדבר, הרי ניצבים לעומתם הימים הנוראים השייכים ל"עולם הרוח והאמונה". ערכים כלל אנושיים. ימים של חשבון נפש לפרט ולכלל. ימי דין ומשפט לאדם הישראלי ולכלל ברואי תבל.
ראש השנה הוא הפותח את ימי הדין ויום הכיפורים סוגר את ימי הדין כאשר בתווך צום גדליהו ויתר ימי התשובה. בימים אלו אנו חשים את חרדת הדין המתוח מעלינו וקרואים לעשיית מעשי חסד ומצוות כדי להרבות את זכויותינו.
"יום הזיכרון" - ראש השנה בא להזכיר לנו במיוחד את סיפור עקידת יצחק שהיה הניסיון הקשה ביותר שבו נתנסה אברהם אבינו מתוך עשרת הניסיונות שעבר. בין השאר בגלל סיומו, המבשר סוף מר המצפה ליצחק בעולמו של אביו לאחר תום האירוע. הסיפור כרוך בפרדוכס פנימי: אברהם מתבקש להעלות לעולה את בנו יחידו יצחק, ממנו הובטח לו זרע. אברהם מצטווה לוותר על עתידו. הוא יצטרך לחזור הביתה אחרי העקידה כאב שכול, היודע שהוא עצמו זבח את בנו. אותו בן יחיד עליו הובטח לו "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כ"א, י"ב). הוא ימשיך לחיות את השכול, עם החלל הגדול שהוא בעצמו יצר. הוא נדרש להיפרד מעתידו והוא מוכן לכך כי זהו רצונו של הקב"ה. ואכן עמד אברהם בניסיון קשה זה בהר המוריה. יש לציין שבברכת הזיכרונות בראש השנה אנו חותמים את הברכה "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור", שגם השופר הוא זכר לאילו של יצחק - "אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (מסכת ראש השנה ט"ז, ע"א). גם בקריאת התורה של ראש שנה אנו קוראים את פרשת העקידה, לפי חז"ל, העקידה עצמה הייתה בראש השנה (פסיקתא רבתי פרשה מ'), ולכן נקראת פרשה זו ביום זה.
יש פרשנים שונים המנסים לתת הסברים מעניינים במהות הניסיון שהעמיד הקב"ה את אברהם אבינו. אנו נמנה כמה מאותם הפרשנים.
רבינו סעדיה גאון בספרו "האמונות והדעות" (מאמר ה', ג') מוכיח שמטרת הניסיון שהבורא מעמיד בפני הצדיק, כדי שהוא יעמוד בניסיון ועל-ידי כך ידעו הכל שלא לחינם קירבו הבורא והעניק לו מדרגות רמות ונשגבות, רוח הקודש ונבואה. ולכן, הביטוי "ניסיון" הוא מלשון נס ודגל להוכיח צדקתו וחסידותו קבל עם ועולם.
רבינו עובדיה ספורנו מפרש את הפסוק: "'והאלוקים ניסה את אברהם', כדי שיהיה בפועל אוהב וירא כמו שהיה בכוח. ובזה ידמה לבוראו, שהוא טוב לעולם בפועל". מטרת הניסיון להוציא את אהבת ה' הטמונה בלב הצדיק מן הכוח אל הפועל. כי האדם נברא כדי ללכת בדרכי הבורא. ולעבדו במעשים גלויים בעולם המעשה.
מוסיף הרב יוסף אלבו בעל "העיקרים" בספרו (מאמר ד', י"ג): "כי עניין הניסיון שנזכר בעקידה הוא שרצה הקב"ה שהרצון הטוב שהיה בלב האדם יצא מן הכוח אל הפועל, ויהיה לו שכר המעשה הטוב ולא שכר המחשבה הטובה לבדה".
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ח"ג, פר' כ"ד) מעלה שתי נקודות חשובות להבנת מעשה העקידה: "ענין אברהם אבינו בעקידה כולל שני עניינים גדולים שהם מעיקרי התורה. העניין האחד הוא להודיע אותנו עוצמת אהבת האלוקים ויראתו עד היכן היא מגעת. וציווה בזה העניין, אשר לא תדמה לו לא מסירות נפש ולא אבדן ממון, אבל הוא מופלג מכל אשר יבוא במציאות ולא ישוער שיוכל להיות בטבע האדם. והוא שיהיה איש עקר, בתכלית השתוקקות לילד, ועשיר גדול, ואיש נכבד, ורוצה שתתייסד אומה מזרעו. ונולד לו בן אחר הייאוש - כמה יהיה חשקו בו, ואהבתו אותו. אבל ליראתו את ה' ולאהבתו לקיים מצוותו הסכים להקריבו.
והעניין השני, להשמיענו כוח בהירות הנבואה, שאין הנביא מסתפק כלל באמיתות נבואתו, והיא ברורה אצלו לחלוטין, עד שמכוחה הלכו אברהם ויצחק אל העקידה".
מרן החיד"א נדרש לשאלה זו, במה גדלה מעלת עקידת יצחק על מסירות נפשם של כל הדורות על קדושת השם? וביותר תגדל התמיהה, שהרי אברהם אבינו עליו השלום עצמו כבר נבחן בהשלכתו לכבשן האש באור כשדים. ותירץ, שאמנם גדולה מסירות הנפש (של אברהם אבינו ובנו יצחק) מכל הדורות, עד שאין כל מלאך ובריה יכולים לעמוד במחיצתם בעולם העליון (פסחים נ', ע"א). אבל ככלות הכל הרי בעל כורחם נלקחו לעקדותיהם, וגם אברהם אבינו עצמו בעל כורחו הושלך לכבשן האש. מה שאין כן בעקידת יצחק שהלכו שניהם בשמחה מרצונם באין אונס. רק עקב ציווי השם יתברך וזה שיא הניסיון.
רבינו האברבנאל בפירושו לתורה מפרש את המילה "ניסה" מלשון נס ודגל, רוממו לשיא המדרגה בעקידת יצחק וביארו שאדם הראשון החדיר לתוכו את היצר הרע ותאוותיו באכילתו מעץ הדעת, והתאוות הלכו וגברו עד שהאנושות נמחתה במבול ונותרו אך נוח וזרעו. את המפנה חולל אברהם אבינו, שמסר נפשו על הפצת האמונה ועבודת ה', גמל לו הקב"ה ביצחק שנולד באופן פלאי לזקוניו, והורהו לעקדו על המזבח כקרבן. יצחק הסכים להפקיר את גופו ל
כבוד קונו, ובכך ביטל כוחות גופו והגביר את כוחות נפשו, עד לתיקון חלק נכבד מחטא עץ הדעת. מכאן ואילך קל לזרעו אחריו להנתק מתאוותיהם ולהכפיף עצמם לבוראם להיות עמו וצאן מרעיתו, זו התועלת הנצחית של העקידה.
הרב ברוך הלוי אפשטיין בספרו "תוספת ברכה" על פרשיות השבוע מסביר שהניסיון שנתנסה אברהם היה יותר גדול מהניסיון של יצחק כפי שמצינו במדרשים. בתפילות הימים הנוראים אנו מבקשים בתפילה לזכור לנו את זכות העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו, ולא את זכות יצחק הנעקד. אינו דומה ניסיון של צדיק בן צדיק לניסיון של צדיק בן רשע, כי בעוד שהצדיק בן צדיק כבר ראה, למד וינק בבית אביו הרבה קדושה וטהרה, אמונה ויראה. אולם הצדיק בן הרשע ראה בבית אביו תרח היפוכם של דברים, הוא מצא פסלים ועבודה זרה. ועל אף הכל שלט ברוחו והתגבר על כל השלילה שראה בבית אביו ולכן זכות ניסיון העקידה נתלה בו. יש מן הפרשנים הסוברים כי בפרט אחד גדולה זכותו של יצחק מאברהם, היות שאברהם שמע את ציווי העקידה ישירות מפיו של הקב"ה ויצחק שמע זאת מאביו והאמין לו.
כיוון שבעקידת יצחק נתגלה גם המקום הנבחר למקדש - "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" (בראשית כ"ב, י"ד ומכאן: מורה יה = הר המוריה) הרי שזיכרון העקידה הוא גם זיכרון מקום המקדש. בכך מהווה ראש השנה את ההכנה ליום-הכיפורים. בראש השנה נזכרת קביעת מקום המקדש, וביום הכיפורים מתכפרים העוונות בעבודת המקדש המגיעה לשיאה, עד "לפני ולפנים".