גילוי נאות. עוד מתחילת דרכו צידדתי בטראמפ: הוא הציב את אמריקה בראש, וכך אנו מציבים את ארצנו. הוא בונה חומה נגד מסתננים, אנחנו עשינו זאת לפניו. הוא מסרב להיות פראייר כלכלי של העולם וממאן לממן כמעט לבדו את הגנתן של ארצות עשירות כגרמניה וצרפת? גם בזה הוא צודק, וממש כמונו הוא מתעב את הצביעות של האירופים. אפילו רצונו לבנות ולא להרוס גשרים אל רוסיה תואם את המדיניות שנוקט נתניהו, ובהצלחה מרובה. ועל כולם - טראמפ לבדו עומד לצדנו בסוגיית החימוש האטומי של אירן.
ולמרות כל אלה, דווקא הגדול בהישגי טראמפ, פסגת סינגפור, עורר בי דאגה: כוונתי למהירות ולקלות שבה עבר מראיית האויב כאוהב, מאיום להשמידו - לחיבוקו בחום.
תמוהה היא גם ההפסקה החד-צדדית של משחקי המלחמה עם
קוריאה הדרומית. לעצם העניין יש לכך טעם. כאשר פותחים בשיחות שלום ומפרקים חומות איבה, לא מתאים לנהל תמרוני מלחמה שבהם הצד השני ממלא את תפקיד האויב. ניחא - אבל לפני שמודיעים לנשוא התרגיל על הביטול, האם לא חייבים להתייעץ תחילה עם השותף לתרגיל או לפחות להודיע לו, כדי שלא יקרא על כך בעיתונים?
ומהמזרח הרחוק למזרח הקרוב. כאן אין באופק קים-ג'ון-און פלשתיני. בימים אלה אמור להגיע צוות השלום של טראמפ (קושניר, גרינבלט ופרידמן, כולם יהודים. גם הממשלים הקודמים, כשראו צורך להציק למדינת היהודים, שלחו הנה את בני עמנו -
דניס רוס,
דן קרצר, אהרון מילר,
מרטין אינדיק,
דן שפירו ודומיהם). מי יהיה הפרטנר של אנשי טראמפ לעוד שלום כוזב? אולי יהיה זה יורש העצר הסעודי, מחמד בן סלמן (שם חיבה: 'MBS'), שיתנדב לקבל את לב מולדת היהודים כפיקדון כדי שהבוס יוכל להעביר V על עוד הבטחת בחירות אחת, "דיל המאה"? ואולי תבוא ההפתעה ממקום אחר?
אם ראשי יפן וקוריאה הדרומית הרגישו מופתעים - מקבילם כאן,
בנימין נתניהו, לא יופתע. הוא לבדו מצוי עמוק בתוך ענייני תוכנית השלום של טראמפ, ומי יודע אם לא את רעיונותיו שלו משווק טראמפ תחת המותג "עסקת המאה". חבריו של נתניהו לעומת זאת - במפלגה, בממשלה, בקבינט, בקואליציה - הם יופתעו ואולי אף יוכו בתדהמה למשמע ויתוריו של נתניהו שיוגשו להם על מגש אמריקני. כבר התרעתי עד לעייפה מפני תוכניותיו המסוכנות של נתניהו, אך כמו ערב אסון משוחררי ג'יבריל שהביא את האינתיפאדות, כמו ערב אוסלו וכמו ערב 'מפת הדרכים' - הציבור אינו שועה לאזהרות. ובכל זאת, אסור להרפות!
מהיר חמה
ב-13.6.18 בישר לנו ניצן קידר בערוץ 7 על "הידברות אינטנסיבית" של האמריקנים "לגיבוש תוכנית המאה", אך "רק עם צד אחד", לא עם הפלשתינים. ומי הוא "הצד האחד" אם לא איש אחד, ראש הממשלה? ואם כן, מדוע בנט ואילת שקד וחבריהם, אלקין, לוין, אדלשטיין ועמהם כל נאמני א'י בכנסת אינם דורשים לשתפם "בהדברות האינטנסיבית" הזאת, שמזמן כבר איננה סוד? היכן הם, כל עוד לא מאוחר ואפשר עדיין להשפיע ולשנות, כל עוד נתניהו אינו יכול לומר - מה שלבטח יעשה - שטראמפ 'אמר את דברו', האיש השקיע בתוכנית את כל יוקרתו, הוא מהיר חמה ואסור להרגיז אותו, מוסיקת-לוואי מוכרת מאסונות מדיניים קודמים, שאת כולם אפשר היה למנוע מבעוד מועד? והיכן כל פרשני ושדרני כלי התקשורת של הימין שירעישו
שמים וארץ נוכח הקטע הבא בידיעה שפרסם ניצן קדר:
"גורמים בסביבת נתניהו כבר אמרו כי ראש הממשלה מתכוון לשקול בכובד ראש כל תוכנית שיציע הנשיא... גם אם היא תכלול מה שהגדירו 'גלולות מרות' עבור הצד הישראלי". תקשורת 'לאומית', שעל הדברים האלה אינה מגיבה, היא שותפה להאכלת הציבור בגלולות המרות הללו!
אולי טראמפ אינו יודע, מפני שנתניהו אינו מספר לו, שהרעיונות שלו אינם מקובלים על מרבית דעת הקהל בישראל. שחלוקה כלשהי של ירושלים תגרום לפילוג בליכוד וקרע במחנה הלאומי והקמת מדינה פלשתינית תפיל את הממשלה, גם אם יתחכמו לשווק אותה תחת המותג "מדינה מינוס" - בגלל נוכחות צבאית ישראלית קוסמטית כלשהי על גב ההר ובבקעה? כל עוד הרעיונות האלה מוחזקים בסוד בפני הציבור הישראלי, אין לטראמפ כל דרך לאמוד את דעת הקהל הישראלית לגביהם, ולכן משבר אמון הרסני ביחסים שבין שתי המדינות עלול להיות בלתי נמנע.
עצם רעיון 'המדינה-מינוס' היה נקטל בכל דיון ציבורי דמוקרטי פתוח. גלוי וידוע שכל ההגבלות שהסכם בינלאומי יכול להטיל על גוף שהוכרז והוכר כמדינה, סופן להתפוגג ולהעלם, כי הריבונות תגבר עליהן. הסכם וורסיי, למשל, גזר על גרמניה שנוצחה במלחמת העולם הראשונה פירוז הגדה המערבית של נהר הריין, והיה גם כיבוש צבאי צרפתי כדי לאכוף אותו, והכל - לשווא. ודוגמה קרובה יותר, מלחמת לבנון השנייה: באיזה ביטחון ושחצנות נופפה
ציפי לבני בהישג המזהיר שלה, החלטת מועצת הביטחון 1701 שאסרה הכנסת כל נשק לדרום הלבנון, דברים הנשמעים היום כבדיחה?
נסיים כפי שהתחלנו, בקוריאה הצפונית. בסינגפור חתמו על הצהרת כוונות, אבל פרוק הנשק האטומי בפועל יימשך שנים וכל אותו הזמן תימשך ההקפאה של התמרונים הצבאיים. לנו צפויה צפיית-שווא ארוכה לפרטנר פלשתיני וגם אם תהיינה שיחות, הן לא תגמרנה לעולם. אולם עם השיחות או בלעדיהן - כפי ששם יוקפאו משחקי המלחמה, כך תוקפא כאן לזמן בלתי מוגבל - במלואה או בחלקה - ההתיישבות היהודית, ובעיקר בירושלים.
אם כך, זו תהיה המורשת המדינית שישאיר אחריו בנימין נתניהו בארץ ישראל - ההקפאה.
