אף אחת מן ההתפתחויות האחרונות בארה"ב בנוגע למעורבותה במזרח התיכון - החלטתו של הנשיא
דונלד טראמפ להסיג את הכוחות האמריקנים מסוריה, נסיגת הכוחות המתוכננת מאפגניסטן, והתפטרותו של שר ההגנה, ג'ים מאטיס - אינה מפתיעה.
הנשיא היה ברור ופתוח מאוד לגבי השקפתו בנושא זה, כפי שאמר בראיון ב-20.8.18: "מעולם לא היינו צריכים להיות במזרח התיכון. זו הייתה הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארצנו". הוא הוסיף, כי יש להוציא את הכוחות האמריקנים מסוריה (ומאפגניסטן) בהקדם האפשרי.
מסר זה עומעם משהו בחודשים האחרונים, שכן רבים, וביניהם גורמים בישראל, תרגמו את נסיגתו של טראמפ מהסכם הגרעין עם אירן, כנכונות מצידו להשקיע את העוצמה האמריקנית במטרה הרחבה יותר של הכלה והחלשה של ההשפעה האירנית באזור. פרשנות זו עשתה לה כנפיים באפריל עם מינויים של שני "ניצים אירניים" לתפקידי ביטחון לאומי בכירים: מייק פומפיאו לתפקיד שר החוץ, וג'ון בולטון לתפקיד היועץ לביטחון לאומי.
בארבעת החודשים האחרונים נראה היה, כי "המחנה האירני" בממשל הצליח להעביר את מוקד המדיניות האמריקנית בסוריה, ובכלל המדיניות הצבאית, מהאיום של דאעש לזה של אירן. נוכחותם של יותר מ-2,000 חיילים אמריקנים במזרח סוריה, שהרציונל האסטרטגי מאחוריה מעולם לא היה ברור (נוכחות שנבעה משורה של החלטות מבצעיות וטקטיות שמטרתן הייתה לחזק את הכורדים ככוח הפרו-מערבי המקומי האפקטיבי היחיד הנלחם בדאעש), זכתה לכאורה לייעוד חדש. הכוחות האמריקנים המוצבים בטנף שעל הגבול הסורי-עירקי, הוצגו כמעין מחסום ו"תיל ממעיד" נגד הקמת מסדרון קרקעי מאירן דרך עירק לסוריה (ומשם ללבנון), והעברת אנשי מיליציה שיעים עירקים נוספים לסוריה.
נקודת מבט "עסקית" ובדלנית
בספטמבר הצהיר בולטון, כי הכוחות האמריקנים יישארו בסוריה "כל עוד הכוחות האירנים, ובכלל זה ארגוני פרוקסי ומיליציות, נמצאים מחוץ לגבולות אירן". מאטיס, שמעולם לא נטה לעצב מחדש את המשימה האמריקנית בסוריה כמכוונת נגד אירן, הצהיר עם זאת באוגוסט, כי נסיגה של הכוחות האמריקנים בסוריה חייבת להמתין להמשך התקדמות מדינית לקראת שלום בתיווך האו"ם.
הכרזת הנסיגה סותרת את ההצהרות האחרונות של אנשי ממשל אמריקנים, ביניהם ברט מק'גורק, השליח המיוחד לקואליציה נגד דאעש (שהתפטר במחאה על החלטתו של טראמפ), וגנרל ג'וזף דונפורד, יו"ר המטות המשולבים, שציינו מוקדם יותר בדצמבר, כי כוחות ארה"ב יישארו בסוריה בעתיד הנראה לעין. יום לפני ההכרזה של טראמפ אמר סגן דובר מחלקת המדינה, רוברט פלדינו, כי כוחות ארה"ב נמצאים בסוריה "כדי להבטיח את תבוסתה המתמשכת של המדינה האיסלאמית... עשינו התקדמות משמעותית במערכה, אולם העבודה עדיין לא הסתיימה".
אלא שלמרות כל זאת, נקודת המבט "העסקית" והבדלנית של טראמפ נותרה בעינה: לדעתו הגיע הזמן שאחרים יתרמו את חלקם לפתרון הבעיה באזור, ויש "להחזיר את הצעירים הנהדרים שלנו הביתה". נראה, כי אלה בוושינגטון ובישראל, שהיו משוכנעים כי מדיניות הביטחון האזורית (לפחות היא) נמצאת בידיים מהימנות ומנוסות, כולל אלה של מאטיס, ידיים שמבינות את "המשחק הארוך" נגד אירן, הלכו שולל אחר מאווייהם שלהם.
האינסטינקטים הבדלניים וסדר היום של הנשיא ניצחו. מעולם לא באמת היה ברור שהטיעונים שכנגד היו משכנעים במיוחד מבחינתו. הסנונית המבשרת החלטה זו נראתה כבר באמצע אוגוסט, עם החלטת הממשל לקצץ 230 מיליון דולר בסיוע לייצוב צפון-מזרח סוריה, והעברת הכספים לתמיכה בסדרי עדיפות אחרים של מדיניות החוץ.
מנקודת מבט פוליטית-פנימית, השקפתו של טראמפ על סוריה - ובמיוחד חוסר העניין שלו בהשארת הכוחות האמריקנים בטווח סכנה למען מטרה לא ברורה - ובמדיניות החוץ בכלל, פופולרית הרבה יותר מחוץ לאליטות המדיניות ולוושינגטון. באשר לשיטה, המכה המפתיעה שהטיל טראמפ ללא התראה על רבות מבעלות הברית של ארה"ב מחוץ ובעלי בריתו הפוליטיים מבית, כבר לא באמת אמורה להפתיע איש בשלב זה.
מה היה תפקידה של טורקיה
אחת השאלות המעניינות שנדונה בוושינגטון היא מה התפקיד שמילאה טורקיה בהחלטה. הנשיא רג'פ טאיפ
ארדואן הכריז בשבוע שלפני ההכרזה, כי "בעוד מספר ימים נתחיל בפעולה לניקוי האזור שממזרח לפרת מטרוריסטים בדלנים..העובדה כי יש לנו חילוקי דעות עמוקים עם ארצות הברית אינה סוד". ב-14 בדצמבר קיים טראמפ שיחה טלפונית עם ארדואן, וזה הודיע לו, כך לפי הדיווחים, שטורקיה מתכוונת לפתוח בקרוב במבצע צבאי בשטחים הנמצאים בשליטה כורדית במזרח סוריה, וכי הכוחות האמריקנים עתידים להיות בטווח פגיעה. על-פי הדלפות שזלגו לתקשורת ממקורות יודעי דבר, אותה שיחת טלפון היא שהובילה את טראמפ לגבש את החלטתו, בניגוד לעצת רוב יועציו. הכרזתו של טראמפ מצטיירת בטורקיה כניצחון דיפלומטי לארדואן. מאוחר יותר הטעים טראמפ, כי טורקיה ורוסיה "יטפלו בקלות" במה שנותר בסוריה מדאעש.
ומי לא מופתע? השחקנים באזור. הם מודעים מזה זמן רב לכך שארצות הברית נמצאת בתהליך של הינתקות ממלחמתה הארוכה במזרח התיכון; לכך שתחת ממשל טראמפ, אין לה תיאבון לפעילות מתמשכת מעבר לים שאין בה כל תועלת כלכלית ישירה; וכי מדובר למעשה במשענת קנה רצוץ.
זו הסיבה לכך שהזוכות הגדולות מההתפתחויות האחרונות הן "שלישיית אסטנה": רוסיה (
ולדימיר פוטין שיבח את ההכרזה), טורקיה ואירן. הנשיאים חסן רוחאני וארדואן נפגשו ב-20.12.18 לפסגה מתוכננת מראש, שם התחייבו לעבוד בשיתוף פעולה הדוק יותר למען סיום הלחימה בסוריה. "האמריקנים הגיעו למסקנה שהם לא יכולים להפעיל כוח בעירק ובסוריה וגם לא באזור כולו", אמר בריגדיר גנרל מוחמד פאקפור, מפקד כוחות היבשה של משמרות המהפכה.
הדומיננטיות האסטרטגית של שלוש המעצמות הללו על הדינמיקה האזורית התעצמה עוד יותר, שכן מי שאינו מוכן לשלם, בכסף או בדם, לא זוכה לשחק. המרכיב הבלתי מוחשי, אך החיוני ביותר, של מומנטום חיובי ושל תפיסה הנהגתית ועממית של "מי למעלה ומי למטה", נמצא בצד של מוסקבה, אנקרה וטהרן (אם כי הסדקים בשיתוף הפעולה ביניהן עשויים להתרחב).
להתכרבל לצד הדוב
בעלות הברית של ארה"ב - ביניהן מצרים, ירדן, מדינות המפרץ, וכן, גם ישראל - המבינות את הדינמיקה האזורית, ימשיכו "להתכרבל לצד הדוב" כפי שהן עושות כבר מספר שנים, לא מתוך אהבה, אלא מתוך ריאליזם צלול. הסעודים - עדיין תחת של הנהגתו מוחמד בן סלמאן, גם אם אולי בחוסר יציבות משהו - לא יהוו משקל-נגד, על-אף שהמשטר הסעודי שונא את אירן ואת טורקיה האיסלאמיסטית. הכורדים לומדים שוב את הלקח של תוקידידס: "החזקים עושים מה שברצונם, בעוד החלשים מקבלים מה שהם נאלצים לקבל", שעה שהאמריקנים זורקים אותם תחת גלגלי האוטובוס בפעם השלישית מזה 50 שנה.
איפה זה משאיר את ישראל? במצב שאינו שונה מהותית מזה שהיינו בו קודם. למרות התקוות שניצתו בלבבות אחדים בחודשים האחרונים, ברור כבר משנת 2015, כי עיקר המאמץ הכרוך במאבק ישיר נגד ההתחפרות האירנית בתוך המארג המורכב של סוריה החדשה-ישנה, מוטל עלינו ועלינו בלבד. אם מישהו יוכל לעזור לנו בכך, תהיה זו מוסקבה, בעלת היתרון על הקרקע, ופחות וושינגטון. לכוחות האמריקנים בסוריה מעולם לא יכלה להיות השפעה משמעותית על מאזני הכוחות האזוריים - הם גם לא נשלחו לשם כך - ולמעשה יכולים היו להפוך רק לבני ערובה וקורבנות של ההתפתחויות.
הסבירות להקמת "ברית ביטחונית מזרח-תיכונית" פרו-אמריקנית שרצה ממשל טראמפ, ושזכתה גם לכינוי "נאטו ערבי", מעולם לא הייתה גבוהה, ונמוכה היום אף יותר. האפשרות לשיתוף פעולה טורקי-אירני בסוגיה הכורדית וצפון-מזרח סוריה גבוהה למדי, אך בטווח הקצר-בינוני יש לאפשרות זו משמעות זניחה בלבד מבחינת ישראל.
עם זאת, היחלשות הכורדים והסרת "התיל האמריקני הממעיד", מקלים על הכוחות הפרו-אירניים, ועל הטכנולוגיה וכלי הנשק האירניים, לעבור את הגבול בין עירק לסוריה. דאעש יתחזק, למרות דבריו של טראמפ. הוא אומנם מדרדר במורד, אך עדיין לא יצא מהתמונה. מה שיצטייר כנסיגה אמריקיית מסוריה יחזק אותו שם (לפחות עד שיחוסל בידי הרוסים) וידרבן את אוהדיו האידיאולוגיים לבצע פיגועים ברחבי העולם. אף כי יש בכך איום על יהודים ברחבי העולם, האיום על ישראל עצמה אינו משמעותי יותר מאשר על כל מדינה אחרת.
לאור העובדה שהיחסים האסטרטגיים עם ארה"ב עדיין מהווים מרכיב חשוב בעוצמה הלאומית וביכולת ההרתעה של ישראל, התפיסה האזורית לגבי הפכפכות הממשל בהחלט פוגעת בנו, אם כי וושינגטון היא כמובן עדיין בת הברית הקרובה והחשובה ביותר שלנו. האפשרות שאירן וטורקיה ישאבו עידוד ותעוזה בעקבות ההחלטה האמריקנית, מדאיגה בהחלט.
המענה העיקרי למגמה זו יהיה הרתעה חזקה מצד ישראל, ששימורה עלול להגדיל את הסבירות להסלמה בסוריה ובלבנון, וכן הידרשות גדולה עוד יותר לידיה המרסנות של רוסיה. זאת ועוד: ההוכחה לכך שטראמפ מתכוון למה שהוא אומר, צריכה להזכיר לנו את הצהרותיו, כי "ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר... [הפלשתינים] יקבלו משהו טוב מאוד כי הגיע תורם". ייתכן שנכונות לנו הפתעות לא-ממש-מפתיעות נוספות.
