חוק הגיוס כמשל

הגעה להסכמות בנושא גיוס החרדים היא משימה קשה עד כדי בלתי אפשרית, והיא תיוותר כזו לכל ממשלה שלא תקום. ואף אם תקום ממשלה בה כוחם של החרדים יהיה מופחת, כמו זו שהוקמה ב-2013, לא יחלפו להן יותר מידי שנים ושוב החרדים יהיו חיוניים להקמת ממשלה ואז המצב יחזור לקדמותו.

כתב האישום מפריע? גיוס החרדים מפריע הרבה יותר

לדעתי לא היה מקום להתערבות של בית המשפט בנושא גיוס החרדים (כך קבע אף השופט נעם סולברג בדעת מיעוט). גיוס החרדים הוא שדה מוקשים אשר כל העוסק בו מגיע חיש מהר לעיסוק בפוליטיקה. בית המשפט הוא האחרון אשר אמור להיתפס כגורם פוליטי המערבב בתהליך הפוליטי. אך בית המשפט התערב, ומאז מוקמות ממשלות ונופלות ממשלות על-רקע גיוס החרדים, כאילו הנושא הזה עומד בראש סדר העדיפויות הלאומי שלנו. אנו טוענים נגד ראש הממשלה כי עיסוקו בענייניו האישים מפריע לו בעיסוקיו הממלכתיים, ואני סמוך ובטוח שנתניהו מקדיש מזמנו לנושא גיוס החרדים יותר מכל נושא אחר, כי גיוס החרדים הפך להיות נושא של חיים ומוות פוליטיים עבורו (ועבור כל מנהיג אחר שייכנס בנעליו, בין הוא יהיה ממפלגתו ובין אם יהיה ממפלגה אחרת). ולכן הנושא הזה ממלא את יומו, ממלא את לילו, ממלא את יומם ולילם של שאר השרים וחברי הכנסת, בעוד שבאמת, תכלס, אם נשאל את הצבא היכן הוא מדרג את נושא גיוס החרדים, אני משוכנע שהבעיה הזו הייתה בסוף סדר העדיפויות, או כלל לא הייתה שם. ייתכן שעבור הצבא, גיוס חרדים שאינם מתגייסים מרצונם אלא מתגייסים מכוח מכסות חובה, יהווה בעיה הרבה יותר גדולה מהבעיה הנוצרת עקב אי-גיוסם.

שיבוש בסדרי העדיפות לאומיים

מחד-גיסא, יש לנו בית משפט הנתלה בעקרונות נעלים של שוויון. מאידך-גיסא, יש לנו מציאות מורכבת. בית המשפט מכניס את מדינת ישראל למכונת כביסה אחת גדולה, אשר מטלטלת את המדינה וגורמת לה להשקיע את מירב המשאבים האינטלקטואלים של מנהיגיה בנושא, אשר לעומת שאר האתגרים של המדינה, הוא נושא שולי לגמרי. בית המשפט יודע זאת, הממשלה יודעת זאת, הכנסת יודעת זאת, וגם הציבור יודע זאת. יתרה מכך, בית המשפט המחכה מעבר לפינה, משדרג את כוחם של פוליטיקאים המשתמשים בפסיקותיו כקרדום לחפור בו. לולא הנבוט של בג"ץ הממתין מעבר לפינה, ספק גדול מאוד אם אביגדור ליברמן היה מסרב לקבל פשרה מרחיקת לכת לה הסכימו כבר החרדים, ספק אם גזרת הבחירות הייתה נגזרת לולא ידעו הנבחרים שלנו שלממשלה אין ברירה אלא לפתור מיידית את בעיית הגיוס תוך קיום פסקי בג"ץ בנושא, מה שהיא כנראה לא מסוגלת לעשות, וכל ממשלה אחרת לא תהיה מסוגלת לעשות, לאורך זמן. האם התשלום שמשלמת החברה בישראל על ניסיונותיה לפתור את נושא הגיוס הוא תשלום ראוי? האם לא נכון לקחת פסק זמן של כמה שנים מהנושא הזה על-מנת להגיע לרגיעה פוליטית ולהתפנות לנושאים הרבה יותר בוערים? האם בית המשפט מצפה שיוגש לו סולם על-מנת שיוכל לרדת ממרום חלומותיו האוטופיים על שוויון תיאורטי? אבל בית המשפט לא יקבל מעולם את אפשרות שיוגש לו סולם והוא יחזור בו מפסיקותיו. סולמות אינם חלק מהדנ"א של בית המשפט, בית המשפט פוסק לכאורה באופן טהור ומזוקק, וקשיים במילוי פסיקותיו הרי לא יגרמו לו "להתחרט".

כאשר בית המשפט הוא היפר אקטיבי – חייבים כדורי הרגעה

וכאן בדיוק אמורה להגיע פסקת התגברות בנוסח זה או אחר, אשר לא מורידה את בית המשפט מן הסולם אליו העלה אותנו, אלא מורידה אותנו, את הציבור מן הסולם אליו עלינו, עקב פסיקתו של בית המשפט, כי החלופה של הירידה באמצעות סולם היא נפילה שוב ושוב מגג האולימפוס השוויוני והאוטופי אל הקרקע הקשה תוך שבירת כמה עצמות. בית משפט שאינו נמנע מלהיכנס לנושאים הנמצאים במחלוקת ציבורית מאוד רחבה, ואז הוא פוסק לטובת ציבור אחד, כלומר נגד ציבור אחר, חייב להבין כי עליו לאפשר לציבור באמצעות נבחריו לומר פוס! פסיקת בית המשפט היא פסיקה, אנו מבינים אותה ומקבלים אותה אבל המחיר הלאומי של קיומה כעת רב משמעותי על התועלת שבקיומה כעת. העקרונות החוקתיים על-פיהם פסק בית המשפט, כבודם במקומם מונח, אך עם עקרונות חוקתיים לא ניתן תמיד ללכת למכולת. ואז מחליט הציבור באמצעות נבחריו, ברוב מיוחד, ולתקופה מוגבלת, "להשתיק" את הפסיקה. לא לבטל אותה, לא לבטל את עקרונותיה, אלא להשתיקה זמנית. לדוגמה מנגנון ההתגברות הקיים בחוק יסוד חופש העיסוק קובע שנדרש כדלקמן: 1. ההתגברות חייבת להיות בחוק. 2. על החוק להתקבל ברוב של חברי הכנסת (61 או יותר). 3. על חוק לומר בפרוש שהוא תקף על-אף האמור בחוק יסוד: חופש העיסוק. 4. תוקפו של חוק יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר.

פסקת התגברות – אינטרס ענק של בית המשפט

פסקת התגברות שכזו היא בראש ובראשונה אינטרס של בית המשפט העליון. היא מורידה ממנו את הנטל שמטילה עליו אותה מהפכה משפטית אותה יזם אהרן ברק ואשר הפכה את בית המשפט העליון לבובת הוודו של ציבורים רבים בישראל. זאת גם הסיבה שאהרן ברק הסכים ויש אומרים אף יזם את פסקת ההתגברות בחוק יסוד: חופש העיסוק, המותיר את חותמת החוקתיות כחותמתו של בית המשפט, אך הביצוע ניתן במקרי קצה לדחייה של עד 4 שנים, בחוק, עם רוב מיוחד של חברי הכנסת. האם תשכיל המנהיגות הנוכחי של בית המשפט העליון להגיע לאותן תובנות שאליהן הגיע הנשיא ברק לפני חצי יובל שנים? בואו נקווה.