מכתב ללוחמות נגד הדרת נשים

שלום ללוחמות נגד הדרת זמרות על בימת הכבוד לרב פירר. אתן דוחות בצדק מכל וכל טיעונים שונים ומשונים המצדיקים לכאורה אירוע אשר על בימתו לא תופענה נשים. הצדק עמכן. אני חייב גם לומר שהצדק הוא גם עם הקיצונים שבימין שלנו. ישראל מן הירדן לים שייכת לנו, זה הצדק, יש לנו אפילו קושאן בספר הספרים. ועל אף הצדק, אני מאמין ואני סבור שגם אתן מאמינות, שבסופו של דבר לא יגבר הצדק, אלא תגבר הפשרה. חיים ללא פשרות הם מוות, גם בעניין האירוע. במרכז האירוע עומד אדם, אשר יש לו דמות, יש לו עיניים ורגליים, אדם ככל האנשים. האירוע חייב לכבד אותו, כפי שהוא. לו היה מבקש אירוע עם זמר מזרחי בלבד, היה עלינו לכבדו בזמר מזרחי, לו היה מבקש זמר אפריקני, היינו מכבדים אותו בזמר אפריקני, לו היה בוחר בשפה האידיש לכבדו, היינו מכבדים אותו באידיש. אין כאן הדרה, אין כאן הפליה, יש כאן כבוד, פשוט כבוד, לאדם שעומד במוקד הערב. לו ידעתן שאורח הבא לביתכן לא אוהב דגים, האם לא הייתן משתדלות להגיש משהו אחר לשולחן, על-אף שביום ג' על-פי התוכנית שלכן יש תמיד דגים על השולחן, ודגים הוא הפתרון הכי צודק לערב הזה? הגנה מוטרפת על הנשים רק מזיקה לנשים. היא מעידה על חולשה איומה של הלוחמות על זכויות הנשים. ההיסטריה מעידה כי אתן חוששות שכל פשרה, תמוטט לכן את כל ההישגים שהשגתן בעמל כה רב. עד כדי-כך עבודתכן גרועה? עד כדי-כך עבודתכן רעועה? כך שאין לכן כל יכולת להכיל איזה יוצא מן כלל על-מנת לקיים ערך חשוב אחר, ערך כבוד האדם, ערך כבודו של זולתכן? ואם אתן כל-כך חוששות, ואם השגיכן כל-כך שבירים, אולי אתן שוגות לאורך כל הדרך במדיניותכן לאורך שנים רבות?