שלושה אישומים נכללים בכתב האישום נגד
בנימין נתניהו, שהדיון בו יחל בשבוע הבא (24.5.20) בבית המשפט המחוזי בירושלים. השלישי בהם עוסק בפרשת 1000. נטען בו, כי ראש ה
ממשלה ורעייתו,
שרה נתניהו, קיבלו בשנים 2016-2011 מ
ארנון מילצ'ן ו
ג'יימס פאקר טובות הנאה בשווי מצטבר של 690,000 שקל: קופסאות סיגרים, מארזי שמפניה ותכשיטים.
על-פי הנטען בכתב האישום, נתניהו פעל בכמה מקרים לטובת מילצ'ן. נתניהו פעל מול גורמי ממשל אמריקנים להארכת הוויזה של מילצ'ן; הוא פנה לשר האוצר דאז,
יאיר לפיד, בעניין הארכת משך הפטור מדיווח ותשלום מס הכנסה הניתן לתושבים חוזרים, ממנו נהנה מילצ'ן (מה שמכונה "חוק מילצ'ן"). נתניהו פעל בעצמו והנחה את מנכ"ל משרד התקשורת דאז (
שלמה פילבר), לסייע למילצ'ן בעניינים הנוגעים לרגולציה בקשר לעסקת מיזוג בין רשת לבין קשת, על-מנת שהשקעה שבחן מילצ'ן ברשת באותה העת תהיה כדאית עבורו. מעשים אלה, כך לפי הנטען בכתב האישום, עולים כדי הפרת אמונים, שכן נתניהו פעל במילוי תפקידיו הציבוריים ב
ניגוד עניינים חריף ומתמשך בין מחויבותו האישית למילצ'ן לבין מחויבותו לציבור. באופן משונה, כתב האישום אינו מפרט אף פעולה בניגוד עניינים - אף אחת - שנתניהו עשה (כביכול) לטובת פאקר.
בסופו של דבר, פרשה 1000 (על אף כינויה הבומבסטי) היא פרשה פשוטה למדי. נסביר: אין הכחשה של קבלת המתנות על-ידי נתניהו ורעייתו, אלא טענה עובדתית ולפיה המתנות ניתנו להם בשל יחסי חברות קרובים עם מילצ'ן ופאקר. לשם בירור עובדתי זה, בוודאי לא צריך לזמן יותר מכמה עדים בודדים. די בשמיעת עדותם של שני נותני המתנות (מילצ'ן ופאקר, עדים מס' 212 ו-213), העוזרת האישית שלהם (הדס קליין, עדה מס' 214), נתניהו עצמו וגם רעייתו שרה. בקיצור, חמישה (ואולי שישה) עדים בסך הכול. שניים-שלושה ימי דיונים מרוכזים לכל היותר. את הסיכומים ניתן לשמוע ביום אחד ואת פסק הדין ניתן לתת בתוך כמה שבועות.
לכן, אם מישהו באמת ובתמים מעוניין לקבל הכרעה מהירה ויעילה לפחות בחלק מהתיקים הפליליים שבהם מואשם נתניהו - ניתן (ואף רצוי) לפצל את כתב האישום בעניינו. לפחות מנקודת מבט של תורת המשחקים, כולם ירוויחו מכך.
מצד אחד, אם נתניהו יימצא אשם בפרשת המתנות - "המשימה הלאומית" של אלה שמעוניינים בסילוקו תהיה קלה יותר, שכן במצב כזה הכנסת תוכל ברוב רגיל להעביר את נתניהו מתפקידו כראש ממשלה, ובמקרה של פסק דין חלוט - כהונתו של נתניהו ממילא תיפסק אוטומטית. אגב, אם זה היה קורה (קרי: נתניהו היה מורשע בפרשת המתנות), אולי היה נחסך הליך מייגע ומיותר שבו בג"ץ נדרש לדון ולהכריע - בהרכב מורחב של 11 שופטים - בשאלה משפטית פשוטה יחסית, האם קיימת מניעה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על נתניהו בשל כתב האישום נגדו.
התשובה של שופטי בג"ץ לשאלה האמורה הייתה כמובן שלילית. מבחינת תנאי הכשירות הקבועים בחוק, "כתב אישום התלוי ועומד נגד חבר כנסת אינו מונע את הטלת תפקיד הרכבת הממשלה עליו וכפועל היוצא מכך את מינויו לעמוד בראשה", כדברי הנשיאה
אסתר חיות. עם זאת, חיות ראתה לנכון להדגיש, כי "המסקנה המשפטית שאליה הגענו אין בה כדי להמעיט מחומרת האישומים התלויים והעומדים נגד חבר הכנסת נתניהו בעבירות על טוהר המידות, ומהקושי הנגזר מכהונה של ראש ממשלה הנאשם בפלילים". אבל לדעתי לתוספת זו אין שום נפקות משפטית. סתם מלל חסר חשיבות. אין כל צורך לכתוב בפסק דין של בית המשפט העליון, לא כל שכן ב"תמצית נימוקים" של נשיאת בית המשפט, את מה שמובן מאליו.
מצד שני, אם נתניהו יימצא זכאי בפרשת המתנות - זה יעניק הכשר נוסף לכך שלא בכדי הדין הפוזיטיבי אינו מונע, ואינו אמור למנוע, את הטלת הרכבת הממשלה על חבר כנסת הנאשם בפלילים. הדבר אף ישיב את אמון הציבור בבית המשפט העליון, שדחה את העתירה נגד הטלת תפקיד הרכבת הממשלה על נתניהו. בתוצאה זו יהיה גם ביטוי לכך שחזקת החפות עומדת לכל נאשם בפלילים, כולל נתניהו.
עוד אגב אחד ואחרון, לא מצאתי בשום מקום הסבר לשאלה מדוע מלכתחילה היועץ המשפטי,
אביחי מנדלבליט, איחד את שלושת האישומים נגד נתניהו במסגרת כתב אישום אחד. הגם שניתן לחשוב על כל מיני הסברים, לדעתי אין שום הצדקה לכך בנסיבות העניין. לא מדובר באותם אירועים עם מסכת עובדתית אחת או סדרת מעשים הקשורים זה לזה, עד שהם מהווים פרשה אחת. אם רוצים בכל זאת הסבר - הנה לכם אחד אפשרי: מנדלבליט רצה לבסס דפוס פעולה ושיטתיות במעשיו של נתניהו על-מנת להשיג הרשעה (כמעט) בטוחה.
נסביר: נתניהו מואשם בכל אחד משלושת התיקים בעבירת מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין. בפסק הדין המנחה בעבירה זו (פס"ד שבס) קבע הנשיא
אהרן ברק: "הדיבור 'מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור' משמעותו - לעניין התנהגות שיש בה ניגוד עניינים - אותו ניגוד עניינים המביא לפגיעה מהותית באינטרס המוגן על-ידי האיסור הפלילי על הפרת אמונים". במילים פשוטות יותר: אין די בניגוד עניינים בלבד; נדרש "פן מחמיר נוסף".
מנדלבליט מתוחכם. הוא ראה מה קרה בפרשת הניצב בדימוס
ניסו שחם, לשעבר מפקד מחוז ירושלים. שחם זוכה מעבירת הפרת אמונים בבית משפט השלום ולימים הורשע במחוזי. הטיעון של הפרקליטות לאורך הדרך היה הגיוני ופשוט: דפוס התנהלותו של שחם בכל הפרשות יחד יוצר את העבירה הפלילית של הפרת אמונים.
כאמור, הערעור התקבל. השופטת
מרים דיסקין קבעה, כי "ניתן ואף ראוי" לצבור אסופה של ניגודי עניינים לכדי עבירה פלילית אחת של הפרת אמונים, ובלשונה: "קל וחומר שכך, כאשר מדובר בהתנהלות החוזרת על עצמה מספר משמעותי של פעמים ברמה של דפוס התנהלות סדרתי". השופט
מרדכי לוי הסביר בהקשר זה, כי האינטרס הציבורי הוא העומד ביסודה של עבירת הפרת אמונים, בשונה מעבירות אחרות. השופטת
גיליה רביד סיכמה בצורה יפה, כי המעשה שמבסס את עבירת הפרת האמונים הוא מכלול התנהלותו של שחם, ובמילותיה: "העובדה שהתנהלות כוללת זו מורכבת משורה של אירועים, אין פירושה שיש הכרח לבחון כל אחד מהאירועים בנפרד ובמנותק, כדי לוודא שהוא כשלעצמו מבסס את יסודות העבירה".
מנדלבליט למד מבין השורות, שבעבירת הפרת אמונים - הנפגע החוזר הוא הציבור, ולכן ניתן לצבור אסופה של ניגודי עניינים. לכן, לדעתי, מנדלבליט איחד את כל האישומים נגד נתניהו במסגרת כתב אישום אחד. כך בעצם מנסה מנדלבליט לבסס את "הפן המחמיר הנוסף" הדרוש להשתכללות עבירת הפרת אמונים. אבל מה שמנדלבליט לא הבין עד הסוף, הוא שניתן לאבחן את פסיקת המחוזי בעניינו של שחם ולהגביל את תחולתה ל"נסיבות המיוחדות" שם (שהרי כל הפרשות בכתב האישום היו דומות - ניצב המקיים קשרים אינטימיים עם שוטרות הכפופות לו ומקבל החלטות בעניינן), בעוד כתב האישום של נתניהו מתאר שלוש פרשות עם נסיבות שונות לחלוטין. נסיים נקודה זו בשאלתו הרטורית של השופט בדימוס
יצחק זמיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה: "וכי אפשר לקבוע באמצעות נוסחה כמה כבשים נדרשות כדי להגדירן כעדר?".
ההרכב בירושלים שישמע את תיק נתניהו (השופטים
רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ו
עודד שחם) הוא הרכב מקצועי ומנוסה. השופטים מוסמכים להורות מיוזמתם על פיצול הדיונים בשלושת התיקים ולהכריע בנפרד בכל תיק. לדעתי, עדיף לגמור במהירות תיק אחד ברור וחד-משמעי, על פני צירופו לתיקים מסובכים אחרים (אפילו אם משקללים את היתרון המוגבל בנסיבות העניין של צבירת אסופת ניגודי עניינים).
