ביום שבת (10/3/2007) התקיים בעירק אירוע שמבטיח להיות היסטורי. חמשת חברות מועצת הביטחון של האו"ם, גרמניה, אירן וסוריה יפגשו כדי לדון בעתיד המדינה. יתכן שהכינוס המכונה "ועידת השכנות" של עירק ישכנע את אירן לבטל את תוכנית הגרעין שלה ולהפסיק את הסיוע שהיא מעניקה לקבוצות הטרור בעירק. יתכן גם שסוריה תצטרף לאירן ותוותר על התרומה שלה למלחמת האזרחים בעירק ולפיגועים כנגד האמריקנים.
אם אלו תהיינה התוצאות של ועידת השכנות, היא תהפוך לאירוע היסטורי שלו השפעה חיובית על כל המזרח התיכון. הסיכוי שכך יהיה נמוך, אך קיים. יש גם סיכוי שתושג פשרה שתאפשר לארה"ב להוציא את כוחותיה מעירק תמורת ויתורים שונים שייטיבו עם האינטרסים של אירן וסוריה. בכל מקרה, ועידת השכנות תהווה אירוע מסכם לחצי שנה סוערת ביותר במזרח התיכון. עלי חמנאי מנהיגה של אירן, הינו המפיק הראשי של סערה זו כשמטרתו למנף בעזרתה את מעמדה של אירן לדרג של מעצמה גרעינית - אזורית.
חטיפת גלעד שליט ע"י החמאס ועוזריהם (25 ביוני 2006), היוותה את הפתיח לסדרת אירועים שתכליתם הייתה למנוע ממעצמות המערב לקבל החלטות אופרטיביות כנגד תוכנית הגרעין האירנית. חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב ע"י החיזבאללה ב-12 ליולי, חוללה אולי מנקודת מבטו של חמנאי תגובת יתר מצדה של ישראל, אך להבנתו, המצב לא יצא משליטתו. חמנאי יכול היה להמשיך במאמציו באמצעות סיוע לקבוצות השיעיות בעירק ובנות בריתן במלחמה נגד האמריקנים במטרה לשכנעם לעזוב את עירק ולזנוח אותה לטובת מלחמת אזרחים כוללת שתבטיח הגמוניה אירנית עליה.
ועידת עירק תהפוך לאירוע היסטורי מנקודת המבט של חמנאי אם היא תביא ליציאת האמריקנים מעירק ולויתור על פעולה צבאית נגד תשתית הגרעין של אירן. אם ישיג חמנאי שתי מטרות אלו יוכל להכתיר את מהלכיו בחצי השנה האחרונה כהצלחה רבה. זאת למרות החולשה בה נתון כרגע המרכיב החיזבאלאי במערך הכח המזרח תיכוני של אירן, כתוצאה מהמכות שספג מידי צה"ל במלחמת לבנון השניה. נצחון כולל של חמנאי בוועידת עירק נראית אף היא כבעלת סיכוי נמוך למדי. יחד עם זאת, צריך לקחתה בחשבון. בכל אופן, מדינת ישראל צריכה להכין עצמה למקרה שתסריט דומה יתגשם כתוצאה מוועידת השכנות של עירק או בשלב מאוחר יותר, בעקבות יציאת האמריקנים משם.
תשובה בעלת חמישה מימדים
התשובה לשאיפות הגרעין וההגמוניה המזרח תיכונית של אירן צריכה להיות בעלת חמשה מימדים. תוכנית ההגנה של חמנאי על תשתית הגרעין שלו מושתת בעיקרה על ישראל כמטרה או כבת ערובה. במידת הצורך, יוכל חמנאי להורות על שיגור טילים ורקטות לעבר ישראל מאירן, סוריה לבנון ורצועת עזה. זאת, כאשר מערך הטילים והרקטות מוגן ע"י חגורות הגנה משופעות בנשק אנטי-טנקי חדיש המופעל ע"י יחידות קומנדו או גרילה ניידות וזריזות. תקוותו היא כי די יהיה באיום זה כדי לשתק את יכולתו של צה"ל להכות מכה מקדימה בתשתית הגרעין האירנית. לפיכך, ארבעת המימדים הראשונים של התוכנית הישראלית לבלימת שאיפותיו של חמנאי צריכים להתייחס לפלשתינים, לחיזבאללה, לסוריה ולאירן. המימד החמישי יעסוק בהגדרת תנאי הסף של מדינת ישראל לחתימה על הסכמי שלום עם מדינות ערב עוינות כמו סוריה ולבנון. קיימת חשיבות עליונה לניטרול היכולת הרקטית של החמאס שמתפתחת כיום במהירות ברצועת עזה כדי לנטרל את יכולתו לפגוע בעומק הישראלי לפי הוראות מאירן. הדבר מדגיש את הצורך הדחוף לפצח את קוד הטרור הפלשתיני שהיכולת הרקטית הנה חלק ממנו.
בדומה לארה"ב, מתקשה ישראל להתמודד עם ארגוני החבלה הפלשתינים והערבים - איסלאמיים, בשל חוסר יכולתה לעצב תפיסה כוללת של מערכה רחבת היקף בטרור. העדר אסטרטגיה כוללת לניהול המערכה היכולה להצביע על קצה חוט של הצלחות, המאפיין הבולט במערכה האמריקנית-ישראלית נגד הג'יהאד העולמי. אסטרטגיה זו צריכה להתבסס על הכרה בדומיננטיות הרבה של הטרור בחברה הערבית-איסלאמית. אמנם, צבאות ארה"ב וישראל הוכיחו עליונות ברורה בכיבוש שטחים ומדינות איסלאמיים, אך עד מהרה הסתבר כי הכיבוש לא הווה את סוף המערכה, אלא את תחילתה.
ישראל וארה"ב לא השכילו לפתח בעוד-מועד שיטות לחימה אפקטיביות נגד הטרור הג'יהאדיסטי שהתפשט במהירות באזורים הכבושים. ניתוח תוצאות מרבית המלחמות של ישראל נגד מדינות ערב והמלחמות של ארה"ב בעירק ובאפגניסטן, מעלה עיקרון ברור. הצבאות הסדירים של מדינות ערביות ואיסלאמיות אינם מצליחים לעמוד לאורך זמן מול צבאות מערביים. הם קורסים בקלות יחסית תחת עוצמת האש ומהירות התנועה והתמרון שלהם. אולם, חיילים מוסלמים מיטיבים לנהל מלחמת טרור וגרילה כנגד צבאות סדירים ואוכלוסיות אזרחיות. התעלמות מעיקרון זה עומדת מאחורי התכנון הלקוי של צבא ארה"ב בניהול המלחמות בעירק ואפגניסטן.
החייל המוסלמי מתקשה לתפקד במסגרת הצבא של מדינתו כיוון שהוא מנוכר לה
הסיבה לכושר הלחימה הסדיר הנמוך של החייל האיסלאמי ויכולת הלחימה הזעירה הגבוהה, נעוצים בדינמיקה החברתית-תרבותית של החברה האיסלאמית. הדינמיקה החברתית האיסלאמית מאופיינת בהירארכית נאמנויות משפחתית, שאין בה מקום לנאמנות למדינת הלאום. החייל המוסלמי מתקשה לתפקד במסגרת צבא סדיר של מדינתו כיוון שהוא מנוכר לה. לעומת זאת, הסביבה של לוחמת הטרור והגרילה מוכרת לו היטב כי היא דומה למערכת המשפחתית ולעיתים קרובות קיימת ביניהן זהות. הטרוריסט הערבי והאיסלאמי מיטיב להלחם כאשר הוא מוקף באחיו, בני דודיו או בחבריו הקרובים. אז הוא מגלה אכזריות חפה מכל שיקול מוסרי כנגד האויב הזר וכלפי חברתו האזרחית. כאשר מתכננים מלחמה כנגד מדינה איסלאמית וביחוד ערבית-איסלאמית, יש להתחשב בדינאמיקה זו. לתקופה שאחרי שלב הלחימה יש להקדיש את אותם מאמצי תכנון שמושקעים בהכנות לשלבי הלחימה. חוסר ההבנה של נתון זה היא שניצבת מאחורי הכשלון המתמשך של האמריקנים לשקם את עירק ואפגניסטן. היא גם זו שסיבכה את ישראל ב - 18 שנות כיבוש בלבנון וב - 40 שנות התנחלות בגדה וברצועה.
החברה האיסלאמית וביחוד החברה הערבית - איסלאמית, אינן מבוססות על הפרט ועל ארגונים וולונטריים המאגדים אנשים בעלי תודעה עצמאית. ארגונים המסוגלים לכונן מערכות פוליטיות, משפטיות, חברתיות וכלכליות, שניהולן מתבצע באמצעות שיחות ודיונים הדדיים, כלומר באמצעים דמוקרטיים לא - אלימים. ארגוני הבסיס של החברה האיסלאמית הם המשפחה, החמולה והשבט. התפיסות הדתיות והדתיות - אידיאולוגיות של אלו, נכפות על הפרט שאישיותו מחוקה לחלוטין. היחסים הקיימים בין הפרט ובין משפחתו ובין זו והעולם החיצון, הם יחסי אלימות וכפיה ולא קיים בהם מרחב תמרון מבוסס שיג ושיח. הנאמנות המוחלטת של חסידי האיסלאם בערך המשפחתי בולם התפתחות של מערכת נאמנויות מורכבת במדינת הלאום, במוסדותיה, בארגוניה, בערכיה ובחוקתה.
אמנם, המוסלמים נוטים להצהיר על נאמנות לערך האומה הערבית, אך זו הנה בעלת משמעות מעורפלת שאין לה קיום אמיתי בשום מקום, פרט לדמיונם של המאמינים המוסלמים. בגלל העובדה שהמשפחה המוסלמית נאמנה רק לאינטרסיה ולא למדינת הלאום, אין בחברה המוסלמית חסמים יעילים נגד אלימות בין משפחתית. משפחות, חמולות ושבטים מוסלמים, מנהלים ביניהם מלחמות אלימות ועקובות מדם על בסיס מחלוקות דתיות, אידיאולוגיות, כלכליות ואחרות, שבדרך - כלל מהוות סיבה למלחמות בין מדינות לאום.
קיימות רק שתי דרכים להתגבר על יריבויות משפחתיות בחברה המוסלמית: הפעלת כוח שהינו עדיף על כוחן של הקואליציות המשפחתיות המקומיות, או גיוס האוכלוסיה למאבק באויב זר. הדרך הראשונה מהווה את ההסבר לכך שכל מדינות האיסלאם הערביות נתונות תחת משטר דיקטטורי. רק משטר דיקטטורי מסוגל לדכא את האלימות הבין - משפחתית ע"י הפעלת כוח רב יותר מסך העוצמה של הכח המשפחתי. ההבדל היחיד בין הדיקטטורות הללו הוא במידת האלימות שהן מפעילות נגד החברה המשפחתית. הדיקטטורות של מצרים וירדן הנן נאורות ומידת האלימות הקיימת בהן נמוכה יחסית. הדיקטטורות של חמולת אסד בסוריה והמשטר הדיקטטורי של שבט תכריתי בעירק שרוסק ע"י האמריקנים, היו והנן רצחניות.
הדרך השניה לריסון האלימות הבין - משפחתית, זו של גיוס קואליציות משפחתיות למלחמה באויב זר, מאפיינת את החברה הפלשתינית. נוכחותה של מדינת ישראל לא מאפשרת לה להצמיח דיקטטורה עצמאית, לכן רק התלכדות אלימה נגד ישראל יכולה למנוע מלחמת הכל בכל, בין החמולות הפלשתיניות. זהו הרקע לסדרת ההתקוממויות הפלשתיניות נגד מדינת ישראל המכונות אינתיפאדות. כמדינה דמוקרטית, לא יכולה ישראל להשליט דיקטטורה בגדה וברצועה וקיימים בה חסמים רבים המקשים עליה לנהל מלחמה אפקטיבית נגד התקוממויות אלו, בהיותן תופעה כלל-חברתית. זוהי הסיבה המרכזית לקושי להלחם בטרור הפלשתיני. אין הוא מנוהל ע"י מיליציות חצי-סדירות או ארגונים אחרים הנבדלים בצורה ברורה מהחברה האזרחית, אלא ע”י ארגוני טרור המבוססים על פדרציות של חמולות. לכן נתפסים ארגוני טרור אלו ע"י החברה המשפחתית הפלשתינית כנציגים לגיטימיים במאבק נגד האויב המשותף. הם זוכים לתמיכה מוסרית וחומרית מלאה משום שהם מתעלים את האלימות הבין - משפחתית למלחמה באויב הזר, ישראל.
מדינת ישראל מתקשה מאד מאידך, להפעיל כוח במידה שתעלה על האיום של האלימות הבין-משפחתית. התוצאה היא שהפלשתיני הממוצע חושש פחות מעוצמתה של מדינת ישראל ויותר מהאלימות הפנים - פלשתינית. לפיכך, אין הבדל בין ארגוני החבלה הפלשתינים ובין החברה האזרחית. הרב הגדול של האזרחים הפלשתינים מגויס מרצון לפעולות חבלה או לסיוע ותמיכה בהן. אין זה משנה אם מדובר באש"ף, בפתח, בחזיתות העממיות, בחמאס, בג'האד האיסלאמי, בועדות ההתנגדות או בצבא האיסלאם. ארגונים אלו הם ביטוי אמיתי של חוסר היכולת של החברה הפלשתינית לנהל עצמה שלא באמצעים אלימים. במילים פשוטות, גם אם תפסיק מדינת ישראל להתקיים לפתע, לא תעלם האלימות הפלשתינית. היא תופנה כלפי פנים ותתיצב לבסוף כמשטר דיקטטורי דוגמת שאר הדיקטטורות הערביות.
את המלחמה בטרור הפלשתיני יש לנהל כנגד כלל החברה הפלשתינית
המסקנה העולה ממאפיין דומיננטי זה של אלימות בין-משפחתית בחברה הערבית-מוסלמית הוא, כי את המלחמה בטרור הפלשתיני יש לנהל כנגד כלל החברה הפלשתינית ולא למקדה בארגון חבלני כזה או אחר. מלחמה בחברה שלמה הנה מורכבת, דורשת זמן רב וכן חוסן מוסרי המאפשר ספיגת ביקורת בינלאומית הנגרמת ע"י הסבת אבידות אזרחיות לא - מתוכננות לצד השני. לפיכך, יש להקדים למלחמות בטרור הפלשתיני הכנה בינלאומית נרחבת שמטרתה עיצוב ערוצי הדברות עם המעצמות הדמוקרטיות העקריות. הכוונה לארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות חבר העמים הבריטי.
ממשלת ישראל תקים יחד עם מדינות אלו ועדה בינלאומית משולשת לניהול עניני הפלשתינים. מדינת ישראל תהנה ממעמד שווה בוועדה שתוכל לקבל החלטות בכל קולות חברותיה בלבד. מעמד שווה זה יעניק למעשה לישראל תפקיד של מעצמה אזורית ויאפשר לה לפתח מבצעים צבאיים בקצב המתאים לה מבלי שתאלץ להפסיקם כתוצאה ממשבר כזה או אחר. האירופים מהווים את החוליה החלשה במערכה העולמית בטרור, לפיכך הם יצטרכו לשלם ביוקר על כרטיס הכניסה לוועדה המשולשת למזרח התיכון. התשלום יתבטא בהמצאת הוכחות על נכונותם לתרום מעשית למאבק בטרור הפלשתיני: ישראל תצורף לאיחוד האירופי בתוך פרק זמן שיוסכם מראש. האירופים יוותרו על השקפותיהם הפציפיסטיות והרב-תרבויות ויקבלו את העובדה כי המערכה העולמית נגד הטרור לא ניתנת לפתרון ע"י משא-ומתן בלבד ודורשת הפעלת כוח צבאי מאסיבי. המרכיב האחרון בתשלום שיהיה על האירופים לשלם עבור כרטיס הכניסה לפוליטיקה המזרח תיכונית יהיה קבלת אחריות על שיקום הפליטים הפלשתינים ברצועת עזה, בגדה ואולי בכל מדינות ערב הגובלות עם ישראל. זאת משום שמחנות הפליטים מהווים קרקע גידול מרכזית של טרוריסטים.
תפקידה של מדינת ישראל בוועדה המשולשת לא יהיה שונה מהותית מהתפקיד אותו היא ממלאת כיום. היא תמשיך לנהל את המלחמה בטרור הפלשתיני בכוחה העצמי בלבד. אולם פעולותיה יזכו לאישור שאר חברי הוועדה ויתנהלו תחת מטריה בינלאומית חוקתית ומוסרית. ארה"ב תספק את התמיכה המרכזית במטריה הבינלאומית באמצעות השפעתה באו"ם ובשאר המוסדות הבינלאומיים. אם תזכה הוועדה להצלחה ניתן יהיה להרחיב את פעילותה לאזורי לחימה נוספים ולצרף חברות דמוקרטיות נוספות. בהדרגה היא תתפוס את מקומו של האו"ם בניהול משברים בינלאומיים קריטיים והאו"ם יהפוך למקום מפגש בין דמוקרטיות מערביות ומעצמות ומדינות שאינן דמוקרטיות. מקום מפגש בו ניתן לנהל שיחות, אך לא לקבל החלטות מעשיות בנושאי שלום ומלחמה. האו"ם יאבד גם את זכויות החקיקה והשיפוט הבינלאומיים לטובת הוועדה המשולשת. הוועדה המשולשת תתאים את החוק הבינלאומי לדרישות המערכה בטרור ובמידת הצורך והיכולת, תעסוק גם בעניניהם המשפטים של עבריני טרור. להוציא מקרים קיצוניים, לא יועמדו מדינות דמוקרטיות למשפט שכן, לא קיים חוק שהינו עליון על החוק הדמוקרטי היונק את תוקפו מהסוברניות העממית של עמים חופשיים ודמוקרטיים.
התרומה הישראלית לפעילות האנטי-טרוריסטית של הוועדה המשולשת תתבטא במבצע צבאי מקיף שיסתיים בהשגת שליטה ובקרה על הטרור הפלשתיני. ישראל תטיל מצור כלכלי, חברתי, פוליטי ותקשורתי על הרשות הפלשתינית וזו תבודד באופן מוחלט מהעולם החיצון. זרם החשמל ינותק ויסופק רק לצרכנים קריטיים כמו בתי חולים. מים ומזון יסופקו תחת בקרה קפדנית. כל סוגי הקשר -טלפונים, דואר, אינטרנט וכדומה - ינותקו. רמת הפעילות הכלכלית תרד לאפס והתעשיה, הבנקים, המסחר, החקלאות והדיג יושבתו. המערכות השלטונית, המשפטית, החינוכית והדתית יפסיקו לפעול גם הן. במקביל, יגולגל מעמדו הבינלאומי של אש"ף לאחור, הוא ישוב להחשב ארגון טרור ונציגויות אש"ף בעולם ובאו"ם, יסגרו. השלב הבא הינו הקריטי ביותר משום שבמסגרתו תפעיל ממשלת ישראל את צה"ל במלוא הקפו, כולל כוחות המילואים, במטרה לחסל מחבלים, נשק ותעשיה צבאית. השלב הצבאי יתבצע במצב שהאוכלוסיה הפלשתינית כולה מצויה תחת עוצר וכל תנועה נחשבת לחשודה ותטופל ביד קשה כולל ירי. השלב הצבאי במערכה הכוללת נגד הטרור הפלשתיני ילווה בפינוי מרבית ההתישבות הישראלית בגדה. כל ההתנחלויות הבינוניות והקטנות, פרט לבודדות שעליהן יוסכם בוועדה הבינלאומית, יפונו. תושבי ההתנחלויות יעברו לישובים העירוניים הגדולים שישארו במקומם ועליהם ישאן הגבול בין ישראל והישות הפלשתינית. גבול זה יהיה מגודר ומצויד במערכות לבלימת טרור. המצור שיוטל על רצועת עזה יכסה גם את הגדה באופן שכל החיים בשטחים הפלשתינים הנגועים בטרור יוקפאו כמעט לחלוטין.
השלב הצבאי במערכה יסתיים עם נטרול ארגוני הטרור
השלב הצבאי במערכה נגד הטרור יהיה בלתי מוגבל בזמן והוא ימשך ברציפות עד להשגת שליטה מלאה על הטרור הפלשתיני. יחד עם זאת, ניהול אפקטיבי, ממוקד ומאסיבי יכול לקצוב את הזמן הדרוש להשלמתו לכמה חודשים. הוא יסתיים עם נטרול ארגוני הטרור והבאת רמת הפעילות שלהם קרוב לאפס. אז יחל תהליך הדרגתי ומבוקר של העברת השלטון בשטחים שנכבשו לממשלת מחמוד עבאס (אבן מאזן) והאיחוד האירופי. הרשות הפלשתינית תהפוך למדינת חסות שהסוברניות שלה חלקית ומבוקרת ע"י הוועדה המשולשת. זו תרכז בידה את מלא סמכויות השלטון ותאציל אותן לאיחוד האירופי. האיחוד האירופי יכונן ממשלה שתפקידה להנחות את הממשל הפלשתיני בתהליך של בניית מדינה וינהל ויבקר את התהליך כך שלא יסטה בחזרה לכיוון הטרור. במרכז התהליך יעמוד ריכוז מאמצים נרחב לשיקום הפליטים וסגירת מחנות הפליטים. הממשל הפלשתיני ישקם את תחומי החיים השונים של הפלשתינים תוך שהוא נתון תחת בקרה הדוקה של הממשל האירופי שיבטיח כי מאמצי השיקום אינם מופנים למטרות טרור. יהיה עליו להבטיח למשל כי תוכניות ההוראה של האוניברסיטאות הפלשתיניות אינן עוסקות בטיפוח שנאה למערב וישראל, ושאין בהן עידוד לטרור. הפעילות הסטודנטיאלית תמצא תחת מעקב מיוחד שמטרתו מניעת התארגנויות טרוריסטיות. המערכת הבנקאית תצטרך להיות שקופה כך שניתן יהיה לבלום במועד כל תנועת כספים חשודה או להחרים את הכסף לטובת שיקום הפליטים, ועוד ועוד.
המצור הכלכלי-חברתי-פוליטי-תקשורתי שיוטל על הפלשתינים יהיה מוחלט והוא יוריד מסך אטום בין הרשות הפלשתיני והעולם החיצון. למרות זאת, ניתן יהיה לפתוח בו צוהר דק עבור פלשתינים שיכריזו על התנגדותם לטרור ועל תמיכתם במיגורו. פלשתינים אלו יוחתמו על הצהרה לפיה הם מתנגדים לטרור ונמנעים מכל מעשה התומך בו ולא יושמו תחת המצור. האפשרות שתנתן לפלשתינים להמנע מהשפעת המצור לא תתייחס לאנשים בודדים, אלא לארגונים אדמיניסטרטיביים. כפרים ושכונות שניתן יהיה לנתקם מהמצור ללא חשש לגורלו ואשר יחתמו על הצהרת ההתנגדות לטרור, יהיו אלו שישוחררו ממנו. היחידות האדמיניסטרטיביות הללו יוכפפו לממשל האירופי דרך הממשל הפלשתיני. בתקופת המצור, יוכלו כפרים, שכונות וחמולות פלשתיניות לשחרר עצמן מהמצור ע"י חתימה על הצהרת ההתנגדות לטרור, אולם הן ישובו ויכללו בתחומו במידה ותתגלה בהן פעילות טרור כלשהי.
המצור והפעילות הצבאית האנטי-טרוריסטית יוכלו להמשך מספר חודשים או מספר שנים. כששלוש החברות בוועדה המשולשת יגיעו למסקנה כי הטרור הפלשתיני מוגר ברובו ומה שנותר ממנו נתון תחת שליטה ובקרה, יתחיל שלב הסרת המצור. מטרת שלב זה להביא את החברה הפלשתינית שהשתחררה מהדינמיקה הטרוריסטית, לכדי יכולת לבנות מדינה ולנהלה בכוחות עצמה מבלי לזרוע טרור בסביבתה. הממשל האירופי ימשיך לנהל את עניני הפלשתינים תחת עינה הבוחנת של הוועדה המשולשת. הממשל הפלשתיני ימשיך להיות כפוף לממשל האירופי, אך הוא ירכז בהדרגה יותר ויותר סמכויות שלטוניות כך שבטווח של שנים מספר, יוכל להגיע לעצמאות. כאשר מטרה זו תושג, ניתן יהיה לפזר את הוועדה המשולשת. יחד עם זאת, עוד זמן רב תהיה המדינה הפלשתינית בעלת סוברניות חלקית והיא תהיה כפופה להגמוניה ישראלית. כמו-כן, היא לא תזכה לעולם בחלק מהמאפינים של מדינה בעלת סוברניות מלאה. לא יהיה לה צבא, היא לא תוכל להכריז מלחמה וכל תחום המאפשר פיתוח נשק להשמדה המונית ימשיך להיות תחת בקרה ישראלית הדוקה. למעשה, רק כשיוותרו הפלשתינים מרצונם על שאיפות מפליגות מדי ועל הטרור כמנוף להשגתן, הם יוכלו לממש את החלום של מדינה עצמאית.
הסיבוב הנוכחי של התקוממות פלשתינית, המכונה האינתיפדה השניה, החל לפני קרוב לשבע שנים. אם הלחימה בגדה וברצועה יתנהלו לפי התוכנית המוצגת כאן, יש סיכוי לשים לה קץ. חלקים מהמודל לחיסול הטרור הפלשתיני בוצעו כבר. מבצע חומת מגן החזיר את השליטה על הגדה לידי ישראל, גדר ההפרדה שהוקמה חלקית יצרה קושי מסוים לשלח מתאבדים ועל חיי היום של תושבי הגדה, הוטל פיקוח באמצעות מחסומים. כל אלו יחד עם פעילות צבאית ענפה למדי נגד טרוריסטים, הצליחו להוריד באופן משמעותי את רמת הטרור הפלשתיני. אולם יוזמות אלו בוצעו בנפרד שלא לפי תוכנית אב כוללת וכתגובה לגלי הטרור ולא כיוזמה מתוכננת. העובדה שישראל לא נקטה ביוזמה לפי המודל לחיסול הטרור, גרמה לכך שזמן רב עבר עד להורדת הטרור לרמה מתקבלת על הדעת. כמו-כן, נותר עדיין צורך להשקיע מאמצים צבאיים יום-יומיים רבים המעסיקים חלק גדול מדי מהצבא ומשפיעים עליו בצורה שלילית. הדבר בלט במלחמת לבנון השניה כשהוברר שצה"ל איבד את היכולת להניע כוחות יבשה גדולים במטרה להפסיקה את ירי הקסאמים. בנוסף לכך, רצועת עזה לא טופלה כלל במסגרת "חומת מגן" והצבא לא נותר בה לאחר ביצוע תוכנית ההינתקות. כעת צריכה ישראל להשקיע מאמצים רבים כדי לתקן טעויות אלו.
