המשפיע

אבל מה שמעניין באמת שהחסיד הזה בצעירותו היה למדן ליטאי. הוא למד בישיבות פונוביז' ובריסק ולא גדל בכלל בבית של חב"ד. למעשה היה צריך לזרוק אותו מהישיבה הליטאית כדי שהוא יוכל להתחיל ללמוד תניא. "זה הכול השגחה עליונה" אומר הרב סופר ומיד מתחיל לספר כיצד חצה את הקווים לעולם החסידות, "באחד הימים נכנס לחצר של הישיבה סטודנט מארה"ב. זו הייתה התקופה של ההיפים והביטניקים. הגיע אחד, איזה ביטניק עם שערות ארוכות ותרמיל. החבר'ה התחילו לדבר איתו על יהדות. רצו שהוא יניח תפילין, הוא התחיל לשאול אותם מה זה תפילין? מה זו מצווה? מה זה הקב"ה? החבר'ה ראו שמדובר באחד כזה, הם נסוגו אחור ואמרו: 'זה אפיקויירעס'. ואז כמובן אין משא-ומתן אתו. בין התלמידים היה תלמיד אחד חב"דניק, הרב טייכטל, הוא אמר: 'חבר'ה יש לי מישהו שיכול לענות על השאלות שלו'. לא האמנו שעל כאלו שאלות מישהו יכול לענות בכלל, הרי אסור אפילו לשאול. ואז בהפסקת הצהריים ירדנו כמה תלמידים והגענו ליהודי הזה שהיום הוא רב בביתר, הרב אשר למל כהן, עילוי חריף מאוד. התפלאתי שהוא מוכן לדבר אתו בלי שום הכנה. מסתבר שהסטודנט הצעיר הוא סטודנט לפילוסופיה, בחור עם עומק, הוא שאל שאלות עמוקות על אלוקים, על הנשמה ועל התורה. והחב"דניק הזה יורה מהשרוול עם רעיונות עמוקים, עם חכמה, בינה ודעת. פתאום ראיתי שיש פה ממש 'לדעת את ה", זה ממש גירה אותי. ואז התחלנו ללמוד תניא בסתר. בישיבה הליטאית היה אסור ללמוד תניא, כך שזה הפך ל'מים גנובים ימתקו'. למדנו תניא במחתרת עד שנתפסנו ונאלצנו לעזוב את הישיבה". מכל מקום ההעפה מישיבת הליטאית בריסק עשתה לרב סופר רק טוב. הוא הגיע לכפר חב"ד ומצא תורה שמדברת אל לבו. "הייתי מאושר כפליים: ראשית קיבלתי עולם רוחני ברובד שלא היה בישיבות הקודמות, שנית הייתי מאושר שזה לא כצעקתה. כולם אומרים שחסידים לא לומדים והנה מצאתי רמה גבוהה של לימוד בנגלה ושיעורים עמוקים".

הרב סופר קובל על הסגירות שהייתה בזמנו בקרב הישיבות הליטאיות: "הייתה סגירות לא רק כלפי חוג כזה או אחר, אלא כלפי עניינים שמימיים בכלל. מתייחסים יותר להלכה ולא 'יודעים' את ה', לא יודעים את עיקרי האמונה... מאמינים, אומרים אני מאמין אבל מהי בדיוק האמונה ואיך הגעת לזה הם לא יודעים. 'מאמינים בליינד'. חב"ד דורשת חכמה, בינה ודעת - אלו כלים בעבודת ה'. 'וידעת היום' ורק אז 'והשבות אל לבבך', אם אין את ה'וידעת', איך יכול להיות 'והשבות אל לבבך'. האהבה האמתית יכולה להיות רק מתוך ידיעת ה'". "אחד הפטנטים של לסגור את הדלת מפני חסידות הוא להכריז עליה שהיא מחוץ לתחום ואז זה לא לגיטימי בכלל לבדוק, זה מוגן. היו פעם אנוסי ספרד היום יש אנוסי אשכנז, הם לומדים חסידות בסתר, כי אם יתפסו אותם יזרקו אותם מהישיבה. כמו האנוסים שירדו למרתפים ושמרו על דתם".

האם תמיד עדיף לשאול שאלות ולחקור? מה עם אמונה תמימה?

"אני טוען שמי שבא בשאלה חוזר בתשובה. לגבי האמונה שבלב ראשית אני מסתכל מה הקב"ה רוצה. אם תמצא מקום אחד שבו ציווי על אמונה אני אתן לך פרס. לא כתוב בשום מקום 'והאמנת'. המילה אמונה מוזכרת כעובדה 'ויאמינו בה" 'ויאמן בה' ויחשבה לו לצדקה', אבל בשום מקום לא כותב 'האמינו!' אין צו על אמונה. מה שאין כן על הידיעה עשרות פעמים. 'וידעת היום' 'דעו כי ה' הוא האלוקים' 'דע את אלוקי אביך' ואז ו'עבדהו בלבב שלם'. האמת היא, שלצערי, מושג האמונה זויף קצת, הוא זויף בגלל הנצרות. בנצרות אמונה פירושה: אין שכל. ככל שהאמונה לא הגיונית ככה אתה יותר מאמין. תגיד שאחד ועוד אחד זה חמש, זה ממש אמונה. אם ישאלו הייתכן? אבל זה לא הגיוני? התשובה תהיה זה בדיוק העניין, בגלל שזה לא הגיוני זו אמונה. אז אני יכול להאמין בכל אמונה תפלה ואז אני אהיה עוד יותר מאמין. היהדות גורסת שלא זו האמונה. אמונה פירושה שאותם תכנים שהוכחו כאמתיים צריך לתת בהם אמון ולקחת את זה על אמת. במצב כזה הידיעה אינה סותרת את האמונה. בחור שמחונך לחשוב כל הזמן - 'מנא הני מילי' 'ואם תאמר' ושום דבר הוא לא מקבל כמובן מאליו וכאשר הוא מגיע לעניינים כאלה הוא נהיה תמים - זה שקר! - הוא לא נהיה תמים. השכל שלו שואל, אלא מה, הוא שם לו פלסתר על הפה. שתוק! אסור לשאול, אז מה זה פותר? - זו הדחקה. זה לא שהוא מאמין באמת, הוא כאילו אומר 'אין תשובות על זה ואסור לעסוק בזה' אבל בתוך תוכו הוא אומר לא ייתכן דבר כזה".

הרב סופר הצעיר עבר לישיבה בכפר חב"ד. כעבור שנה הוא נסע ללמוד בארה"ב ליד הרבי מלובביץ'. המפגשים עם הרבי וההתוועדויות הארוכות השאירו אצלו רשמים עמוקים. "אלו היו שנים של התוועדויות ארוכות ועמוקות, משהו מרומם ביותר. אותה שנה הייתה שנה מיוחדת מאוד. זה היה בזמן מלחמת ששת הימים. בל"ג בעומר הרבי דיבר בתהלוכה של הילדים, והימים היו ימי ההמתנה, כולם היו בחששות. שלושה צבאות ערב הכריזו עלינו מלחמה מכל הצדדים. והרבי היה מדבר בכזה ביטחון, הרוגע שהוא פיזר, עוד לפני שהמלחמה התחילה. הוא דיבר עם הילדים ואני הרגשתי כאילו מדבר ישעיהו הנביא 'אחינו בארץ ישראל הקב"ה יוציא אותם ביד רמה! בקומה זקופה! ניצחון גדול!' כולם בארץ ישראל היו במתח אפילו לא עשו ימי תפילה. אחרי המלחמה התחיל מבצע תפילין של הרבי. לפני זה לא היו בחב"ד מבצעים. היו ערבי חב"ד - אינטלקטואלים היו נפגשים עם אנשי קיבוצים, עם תלמידים ומדברים אתם, אבל המבצעים ברחוב התחילו אז. הרבי תפס את הברזל כאשר הוא חם. הייתה אז התעוררות תשובה גדולה מאוד, והוא ניצל את זה להכניס משהו מעשי. אז גם התחילו הוויכוחים עם סאטמר".

תוכל לספר על הוויכוחים האלה?

"היה אז ר' יואליש (ר' יואל מסאטמר מחבר ה'ויואל משה'), הוא התנגד אז לרבי משתי סיבות: א. הרבי מאוד רומם ושיבח את הנסים של מלחמת ששת הימים, ואצל ר' יואל זה היה מהסיטרא אחרא, איך אפשר לשבח ניצחון ציוני?! הוא לא נתן לחסידים ללכת לכותל כי זה פרי כיבוש של 'הציויונים'. ב. הוא תקף את הרבי - כיצד לוקחים יהודים חילונים שלא נטלו ידיים, ומי יודע אם יש להם גוף נקי בכלל, ומניחים להם תפילין ברחוב. וכל שבת הרבי היה מגיב. הוא לא שם איקס על הביקורת. אם מישהו היה מותח ביקורת, הרבי היה עונה. כל שבוע היה ויכוח מעל גלי ההתוועדות. זה היה מרתק".

אבל סאטמר וחב"ד משותפים בהתנגדות לרעיון של מדינה, לא?

"לא בדיוק. הרבי התנגד לציונות לא למדינה. המדינה היא דה פקטו היא נוצרה כמקלט למיליוני יהודים וצריך להגן עליה. צריך להתפלל לשלומה. אצל סאטמר לא יכולים לסלוח לממזר שנולד והם רוצים להרוג אותו, היות והוא נולד בחטא, זאת אומרת, לעצם הרעיון הציוני. אני חושב שלא רק חב"ד אלא כל העולם החרדי לא יכולים להסכים עם הרעיון הציוני הקלסי. אני לא מדבר על הציונות הדתית אלא על הרעיון הציוני הקלסי שאומר שנהיה עם ככל העמים. החלפת הדת בלאום. וזה דבר גרוע ביותר. והרעיון הזה הוליד את המדינה. כאן התחיל הוויכוח. סאטמר לא הסכימו גם עם הדה פקטו, היות והרעיון פסול אז אני מחרים אותו. הרבי הסתכל על זה כאל מקום יישוב של יהודים ולא משנה מה חשב הרצל". הרב סופר אומר גם שההסתכלות אחרי השואה על רעיון המדינה השתנתה. "לפני השואה, מדינת היהודים באה לפתור בעיה של פיקוח נפש. השאלה הייתה מה הפתרון לבעיה הלאומית. מי שחשב שהפתרון הוא מדינה, דגל וצבא - אז היהדות החרדית לא הסכימה אתו. אבל אחרי השואה, כאשר הפליטים נדדו על קליפות אגוז מהים התיכון ואמריקה סגרה את השערים, אז לאן רצית שילכו? זה המקום היחידי שיהודים היו יכולים להציל את נפשם. וזה הכול בהשגחה פרטית, הכול נסים מאת הקב"ה. והרבי מסאטמר צעק שזה מעשה שטן. והרבי רתח על זה, איך אפשר להגיד על מלחמה שהצילה מיליוני יהודים שהיא מעשה שטן!? זה יד ה' וצריך להודות לה'". "מה שמצחיק הוא שאדרבא, מתוך הניצחונות של הציונים הרבי רצה ללחום נגדם. הוא אמר אדרבא כשרואים כאלה ניצחונות זה צריך להתבטא בחיי היום יום על-פי תורה. הוא דיבר על כפיות הטובה. הקב"ה עשה לנו כאלה נסים כאשר לא היינו בבחינת 'זכו' ובמקום שזה יחזיר אותנו אליו אנחנו לוקחים את המתנה שלו ופועלים נגדו. זה הכאב הגדול עד היום. ולכן אנחנו נלחמים בנושא הזה ברמה החינוכית, אבל לא בהתנגדות ליישוב ארץ ישראל או לצה"ל". "אני לא אשכח איך בחנוכה הרבי דיבר ושבה את לבי. הוא אמר למה בחב"ד הולכים להדליק נרות חנוכה עם חיילים, מכיוון שכתוב שאת נרות חנוכה צריך ל'הדליק על פתח ביתו מבחוץ'. ביתו של העם היהודי זה ארץ ישראל, 'פתח ביתו' אלו הגבולות - שם צריך להדליק נר חנוכה".

הרבי לחם על ארץ ישראל מצד פיקוח הנפש שיש בעניין, לא?

"לא רק. התקבלה בציבור תמונה לא נכונה. זה שהוא הדגיש מאוד את הפיקוח נפש זה מפני שהוא רצה לתפוס את המכנה המשותף הנמוך ביותר. כי אם אתה מדבר על קדושת הארץ אז היא קדושה גם לפי הרבי מסאטמר. הוויכוח הוא אם אנחנו אמורים לממש את הקדושה הזאת. אחד יאמר צריך לכבוש את ארץ ישראל כי זו מצוות יישוב ארץ ישראל והרי ידוע שיש מחלוקת בין הרמב"ם למהרי"ט בעניין הזה. יבוא אחר ויאמר שבזמן הגלות אין את העניין של כיבוש הארץ. אם אחד יגיד שהבעיה היא 'לא תחנם' מישהו אחר יבוא ויאמר 'פיקוח נפש דוחה את לא תחנם' כדי שיהיה שלום עם הערבים אני מוכן לוותר קצת. יותר מזה, יש שטחים מסוימים שהם בכלל לא ארץ ישראל. למשל סיני, אם אתה הולך רק בגלל קדושת ארץ ישראל אז את סיני מותר להחזיר. לכן הוא לקח את המכנה המשותף הנמוך ביותר. מאידך היו הרבה שיחות שהרבי דיבר במופרש שהקב"ה נתן לנו מתנה כזאת ועכשיו אתם הולכים להחזיר אותה. ברור שיש עניין של קדושת הארץ".

בזמן האחרון יש חיבורים בין הציונות הדתית לחב"ד בלימוד ובעיסוק בתשובה. כיצד אתה רואה זאת?

"זה מאוד חיובי. יש שני דברים שאני אוהב בציבור הציוני-דתי: אל"ף זו ההתחברות עם הפנימיות שנובעת מהרב קוק. הרב קוק היה יוצא דופן בעניין הזה. הפלא הוא שבפועל אפילו בישיבות חסידיות אין עיסוק בפנימיות. אז הם הולכים על הסטייל של האמונה פשוטה. את השכל הם לא מעסיקים בשאלות החסידיות. החסידות היא מעל לראש לא בתוך הראש. היא בלבושים, בשטריימל, בניגונים אבל הראש לא עובד כראש חסידי. הרב קוק היה יוצא דופן. הוא דיבר המון על העניין של פנימיות התורה מלבד הנגלה. איפה יש עוד ישיבות שלומדים אמונה כמסגרת? מבחינה זו הם דומים לחב"ד. אבל לגבי התכנים יש בחסידות דברים שהציבור הדתי-לאומי לא שמע וכאשר הם נחשפים אליהם הם נדלקים. הציבור היחידי שלא רוצים לנסות ולהתחבר הוא הציבור הליטאי, וחבל. דבר שני זו הפתיחות. בכל פעם אני מתפעל מחדש, אפילו בחב"ד אין כזאת פתיחות. תבוא לחב"ד, יש רק ספרות חב"ד על השולחן. תבוא לישיבת הסדר - יש חב"ד, ברסלב, נפש החיים, ור' צדוק הכוהן מלובלין. לא מפחדים לראות ולשמוע דברים חדשים. בישיבות ההסדר לא יזרקו מישהו מהישיבה בגלל שהוא למד תניא...".

לפני כניסת הרב לאוניברסיטה, הוא היה מרצה לענייני יהדות בתיכונים ברחבי הארץ. מנהלת מאשדוד שרצתה קצת חינוך יהודי לתלמידיה ביקשה מהרב סופר שיעביר שיעורי הכנה לבר מצווה. בסך הכול 12 שיעורים בשנה במשך שליש אחד. הרב סופר הסכים. השיעורים היו בנויים על הכרת יסודות היהדות, על סוגיות באמונה ומחשבה וגם על הכנה לקראת בר המצווה. השיעורים של הרב סופר היו יוצאים מן הכלל בתוך מערכת השיעורים השגרתית של התלמידים. למעשה השיעורים היו טובים כל כך עד שמשרד החינוך החליט להעסיק את הרב סופר במשרה מלאה. הוא קיבל 24 שעות שבועיות ללמד את תלמידי ישראל יהדות. בסמסטר אחד של לימודים הקיף הרב סופר את כל בתי הספר בעיר אשקלון, בסמסטר השני הוא הקיף את כל בתי הספר של אשדוד ובסמסטר השלישי את בתי הספר של באר שבע. כך היה שש שנים עד שהגיעה ההצעה מהאוניברסיטה. פרופ' ירמיהו ברנובר שהיה חבר בסנט של האוניברסיטה, הזמין את הרב סופר להיות רב בקמפוס בבאר שבע. גם שם הקים הרב סדנה של שיעורים הבנויים על יסודות היהדות אבל ברמה גבוהה ועמוקה יותר. אחרי 16 שנה באוניברסיטה חיבר הרב סופר את ספרו "לדעת להאמין" המאגד בתוכו שיחות שנבעו מתוך שאלות ודיונים עם מאות סטודנטים סקרנים. המפגש עם צעירים אקדמאים עם ראש פתוח וההתמודדות עם שאלות עמוקות ופרובוקטיביות הולידו ספר מרתק במיוחד העוסק בשאלות כבדות ועמוקות. ובאמת הרב סופר כותב בעמוד הראשון בספרו, אחרי שהוא מקדיש את הספר לקב"ה שקירב אותו לרבי מילובביץ', ולאשתו שרה שהקדישה את כל מרצה להצלחתו "בהפצת המעיינות החוצה", ואחרי שהוא מודה למורו ורבו המשפיע הרב מאיר בליז'ינסקי - מודה הרב סופר לאלפי תלמידיו ותלמידותיו שהרצון שלהם לדעת דחף אותו לכתוב את ספרו, "שאלותיכם המחכימות והפרובוקטיביות גם יחד העשירוני ולימדוני לדעת להאמין" כותב הרב בהקדשה לתלמידיו.