כדי להסביר את התופעה, עלינו לסטות (לכאורה) מן הנושא ולהתמקד לרגע באירוע אחר שהתרחש השבוע, שנראה כאילו אין לו כל קשר לחידת לבנת-הכנף ונטיותיה האובדניות.
באתרי החדשות דווח במינוריות-מה כי השופט המחוזי, מאיר יפרח, קיבל את עמדת סניגוריתה של מארי פיזם והסכים לשחרר את הנאשמת למעצר-בית עד לתום ההליכים נגדה. פיזם, כזכור, מואשמת ברצח בתה רוז, יחד עם בעלה, שהוא גם סבה של רוז. מפרטי כתב האישום וכן מהדלפות מחקירת המשטרה, עולה בבירור כי מארי הייתה הרוח החיה מאחורי הרצח הנורא של הילדה בת הארבע, גם אם לא זו שביצעה אותו במו-ידיה.
לכאורה, אם יש מישהו שצריך לשבת מאחורי סורג ובריח למשך כל ימי חייו במדינתנו, זוהי אשה כמו מארי פיזם. ודאי שאי-אפשר לשחררה ממעצר עד תום המשפט נגדה.
אלא שבמקרה רצח זה, כמו בכל מקרי הרצח שמבצעות נשים (אלא אם הן רוצחות נשים אחרות, כמו שעשתה
עדי בניטה), קורה דבר אחר.
מייד עם שוך גל הזוועה הראשוני שבעקבות הגילוי של פרטי הפרשה, מתחיל תהליך "הכשרתה" של הרוצחת. כך, דיווחים עיתונאיים מקפידים להראות את מארי פיזם בוכה ולהבליט את גירסת הסניגורית שלה. פיזם אומנם הואשמה ברצח, אך כבר השופט יפרח ריכך את ההאשמה על דעת עצמו, וכתב בהחלטתו:
"אני סבור כי המקרה הזה, בו מיוחסת למארי מעורבות בעבירת המתה, הוא אחד מאותם מקרים חריגים שבחריגים בהם ראוי לשקול חלופת מעצר. מעורבות הורה בהמתת ילדו אינו דבר שהדעת מסוגלת לתפוס או להבין ומעשה כזה אינו מעורר ואינו יכול לעורר מעצם טבעו וטיבו אהדה כלפי עושהו, יהיו הצידוקים לכך באשר יהיו. עם זאת, שומה על בית המשפט להבחין לצורך בחינת חלופת מעצר בין המעורבים בביצוע עבירת ההמתה".
השופט רומז לנו, כמובן, על הבאות: רוני רון יורשע ברצח, ואילו פיזם תורשע בסעיף חמור פחות ותשתחרר כעבור זמן לא רב.
תופעה דומה מתרחשת גם בשני מקרי האינפנטיסייד האחרים שאירעו אשתקד, של הטבעת ילדים בני ארבע למוות על-ידי אמותיהם: בפעילות נמרצת מאחורי הקלעים של מערכות המשפט והתקשורת נחלץ הממסד הפמיניסטי להגנה על הרוצחות. כאשר בילי מוסקונה-לרמן מפרסמת
מאמר שנפתח במשפט "הלב שלי עם רגינה", ההמשך כבר ידוע לכל תלמיד שנה א' לפמיניסטולוגיה.
גם מארי פיזם יודעת שהיא תשתחרר, וזה מצחיק אותה, ובצדק. מרגע שנעצרה, היא הוקפה בנציגות הממסד הפמיניסטי והבינה שהיא הצליחה לבצע את הפשע המושלם: גם לרצוח את המתחרה הקטנה שלה, רוז, וגם לצאת מזה ללא עונש של ממש. לכן אין היא מפסיקה לצחוק. מדיווחים עיתונאיים עולה כי היא צחקה עוד לפני גילוי הגופה וכי היא
צוחקת גם היום. מי לא היה צוחק במצבה?
הממסד הפמיניסטי הוא ממסד פוליטי הרותם לצרכיו נתח נכבד מהנשים באוכלוסיה. תתפסו פעם שיחת נפש עם גבר שחיזר אחרי אשה והוא יגיד לכם, ברגע של ציניות מפוכחת, שכדי לגרום לאשה ללכת אחריך, אתה צריך לתת לה תמורה במטבע קשה: כוח, כסף, ביטחון. הממסד הפמיניסטי מתחרה עם הגברים על ליבן של הנשים, והוא "שובר את השוק" על-ידי כך שהוא מציע להן כוח שאף גבר אינו יכול לתת להן – בין היתר בדמות חסינות בפני החוק לגבי עבירות שבתוך המשפחה. כפי שהערבים ידעו לצעוק בזמן מאורעות תרפ"ט "אל דוולה מענא" – המדינה איתנו, יודעות נשים בעידן הפמיניסטי שבכל מקרה של אלימות נגד בעליהן או ילדיהן – המדינה תהיה איתן.
נשים, כך אומרות גם פמיניסטיות, נוטות פחות מגברים למבני כוח היררכיים נוקשים. כך קורה שמערכות המשפט, התקשורת והפוליטיקה – שבכולן יש כיום לנשים פמיניסטיות ייצוג נכבד ביותר – מתפקדות ללא שמירת המרחק הדרוש ותוך נקיטת סימביוזה מניפולטיבית.
כשאשה נקלעת למצב שבו הממסד הזה נרתם לטובתה, והיא מבינה את גודל הכוח שעומד לרשותה, היא משתכרת. מול העוצמה הזו של ממסד, שמאפשר לה אפילו לרצוח ולצאת מזה נקייה – היא נופלת שדודה. היא מתאהבת בממסד, כמו עלמה שמצאה את אביר חלומותיה.
דבר דומה קרה לליה שמטוב, אשה חביבה שהפכה לחברת כנסת מטעם "ישראל ביתנו" וקיבלה לידיה את ראשות "הוועדה לקידום מעמד האשה" של הכנסת. חברַי ואני נפגשנו איתה מייד לאחר שקיבלה את המינוי, והיא לא הייתה נגועה עדיין בחידק הפמיניזם הלוחמני. אבל לאחר מספר חודשים של הסתופפות בצל הממסד הפמיניסטי, נראה כי לקתה בשיטיון שעליו אנו מדברים. כאשר איימה
לחוקק חוק שיתיר רצח בעלים - כבר היה ברור שזו אינה אותה ליה שמטוב שהכרנו. בהמשך דרכה בראשות הוועדה, לאחר גל רציחות הילדים הרכים, היא אף כינסה דיון תחת הכותרת המבחילה: "
בחינת מצוקותיהן של נשים כגורם לרציחתם של ילדים על-ידי אמהותיהן לאור מקרי הרצח שהתרחשו לאחרונה".