קיצור תולדות הספרות הישראלית

כאמור, דור ספרותי מורכב ממספר משמרות, ואכן ל"דור המדינה", הדור הראשון בתקופה הישראלית, משתייכות חמש משמרות ספרותיות. הזיהוי של המשמרות מבוסס הן על המכנה המשותף הביוגרפי של הסופרים בני אותו גיל והן על האירועים בחיי המדינה שהשפיעו עליהם. ועל-פי שני הקריטריונים האלה ניתן להבחין בששת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה בחמש המשמרות הבאות: 1. משמרת "דור בארץ" - סופרי שנות הארבעים והחמישים - סופרי תנועות הנוער החלוציות בשנות המנדט הבריטי, המחתרות, הפלמ"ח ומלחמת תש"ח. קומץ מהם השתייך לתנועת "העברים הצעירים" ("הכנענים") מיסודו של יונתן רטוש, תנועה שהגתה השכנת שלום במזרח-התיכון על-ידי הקמת יישות חילונית חדשה במרחב השמי, ששפתה תהיה העברית ואליה ישתייכו יוצאי כל העמים במרחב. סופרי המשמרת הזו התמקדו בנושאי "המצב הישראלי", ולכן העדיפו את הסגנון הריאליסטי. עקב כך הואשמה כתיבתם כשמרנית, שגם חטאה בהתגייסות-יתר למשימות של החברה הישראלית הצעירה אחרי מלחמת השיחרור. מקביעות בלתי-בדוקות אלה וגם אחרות חזרו בהם הביקורת והמחקר זה מכבר, וכיום מבליטים את ייחודם של סופרי המשמרת וגם מעריכים את הישגיהם כמשמרת שהחלה בהגשמת רוב החידושים של ספרות "דור המדינה". הבולטים במשמרת זו בסיפור: ס. יזהר, משה שמיר, אהרן מגד, נתן שחם, דוד שחר, יהודית הנדל, בנימין תמוז, שלמה ניצן, יגאל מוסינזון, חנוך ברטוב, נעמי פרנקל ואחרים. בשירה: חיים גורי, ע. הלל, אמיר גלבוע, זרובבל גלעד, שלמה טנאי, יצחק שלו, בנימין גלאי, ט. כרמי, טוביה ריבנר, נתן יונתן ואחרים. במחזה: ניסים אלוני, משה שמיר, נתן שחם, אהרן מגד, בנימין גלאי, יגאל מוסינזון ואחרים. 2. משמרת "הגל החדש" - סופרי שנות השישים שגדלו בחסות גל העלייה הגדול בשנות החמישים, פרשת "עסק הביש" (1954), מלחמת סיני (1956), החשיפות של פעילי "שורת המתנדבים" על מעשי השחיתות של מפלגות ונושאי תפקידים בשלטון (1957), הדיכוי של מורדי "ואדי סאליב" שמחו נגד הקיפוח החברתי של עדות המזרח (1959) ומלחמת ששת-הימים (1967). סופרי המשמרת היו מעורבים במחלוקת האידיאולוגית שהתלקחה אחרי מלחמת 1967 בין תנועת "ארץ-ישראל השלמה" למתנגדיה, מחלוקת שספריהם של שניים מסופרי המשמרת הקודמת ייצגו אותה: "חיי עם ישמעאל" למשה שמיר (1968) ו"ארץ הצבי" ללובה אליאב (1972). מחלוקת אידיאולוגית זו הזינה את היריבות הפוליטית בשטחים עצמם בין "גוש אמונים" ל"שלום עכשיו". המשמרת הזו ביצעה בהשפעת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שפרחה בארצות מערב אירופה, תפנית לנושאים הקיומיים, נושאי "המצב האנושי", שסגנונות פחות ריאליסטיים התאימו להם: הריאליזם הלירי, הריאליזם הסימבולי והריאליזם האלגורי. אחרי מלחמת ששת-הימים חזרו סופרי המשמרת הזו לנושאי "המצב הישראלי" ולסגנון הריאליסטי ועברו מתבניות הסיפור הקצרות לתבנית הרומאן, כדי להגיב על ההתפתחויות בחברה הישראלית אחרי מלחמה זו, ובכך תרמו לשגשוג הסיפור הפוליטי-אקטואלי. הבולטים בסיפור: עמוס עוז, א. ב. יהושע, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, עמליה כהנא-כרמון, שולמית הראבן, יצחק אורפז, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, שולמית לפיד, דן צלקה, ישעיהו קורן, אהוד בן-עזר, שמאי גולן, סמי מיכאל, שמעון בלס ואחרים. בשירה: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, אנדד אלדן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, דוד אבידן, ישראל פנקס, אורי ברנשטיין, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, ישראל הר, יעקב בסר, איתמר יעוז-קסט, ישראל אלירז ואחרים. במחזה: יוסף בר-יוסף, יוסף מונדי וחנוך לוין ואחרים. 3. משמרת "הגל המפוכח" - סופרי שנות השבעים והשמונים - סופרי המשמרת חוו את חילופי הדורות בשלטון, מדור הנפילים, שכבר הצטייר להם כדור הדינוזאורים (דוד בן-גוריון, לוי אשכול, פנחס ספיר וגולדה מאיר), לדור הצברים (משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין). גם הם חוו את מלחמת ששת-הימים ואת ההתנחלות בשטחים, אך הייתה זו מלחמת יום-כיפור (1973) שגיבשה אותם כמשמרת נבדלת מהמשמרת הקודמת. ובהשפעת תוצאותיה ביטאו את התביעה שהיפנו לחברה הישראלית: להתפכח מהחזונות המשיחיים ולדבוק באפשרויות המציאותיות של קיום מדינה יהודית-דמוקרטית במזרח-התיכון הערבי. אחרי מלחמה זו ובהשפעתה ביצעו סופרי המשמרת שיבה לנושאי "המצב הישראלי". אך בהשפעת מלחמת יום-כיפור קידמו שינויים נוספים בספרות הישראלית: הואצה השקיעה של דמות "הצבר" על מכלול מאפייניו וירשה אותה הדמות של "הישראלי", ניתן ביטוי לדמות "העולה" (שאחר-כך זכה גם לכינוי "המהגר") ולקשיי הקליטה שלו בשנות החמישים (אהרן אפלפלד: "מכוות האור", דוד שיץ: "שושן לבן שושן אדום" ואלי עמיר: "תרנגול כפרות") והחל לשגשג הסיפור האתני על חיי הקהילה היהודית בארצות האיסלאם (הנודעים ביניהם: "מישל עזרא ספרא ובניו" לאמנון שמוש, "ויקטוריה" לסמי מיכאל ו"מפריח היונים" לאלי עמיר). בולטים בסיפור: יעקב שבתאי, יצחק בן-נר, רות אלמוג, חיים באר, ישראל מאירי, דוד גרוסמן, מאיר שלו, אלי עמיר, גבריאלה אביגור-רותם ואחרים. בשירה: מאיה בז'ראנו, יוסף שרון, רוני סומק, ארז ביטון, אגי משעול, חזי לסקי, שלמה אביו, יותם ראובני, חוה פנחס-כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן, פרץ בנאי ואחרים. במחזה: יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי ואחרים. 4. משמרת "הקולות החדשים" - סופרי שנות התשעים של המאה העשרים והעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. משמרת זו חוותה את מלחמת לבנון הראשונה ("מבצע שלום הגליל", 1982), ואת האינתיפאדה הראשונה (1987-1993), אך גם את החתימה על הסכם השלום עם מצרים (1979) ועם ירדן (1994). אף ששנות האירועים האלה היו שנות ההתמודדות של המדינה עם הטרור הפלשתיני, המגובה והממומן על-ידי מדינות ערב המיליטנטיות ובראשן מדינות "ציר הרשע", אירן וסוריה, התחזקה הנטייה להתנתק מנושאי "המצב הישראלי" ולפנות שוב אל נושאי "המצב האנושי". ואכן, שיקפו מספרי המשמרת הזו ביצירותיהם השְלָמה עם התמורות באורח-החיים ובערכים שהפכו למקובלים בחברה הישראלית: ההדוניזם (נהנתנות), האסקפיזם (הימלטות מההתמודדות עם האקטואליה הקשה), הדפיטיזם (תבוסתנות) והפוסט-ציונות. במשמרת הזו התעצם מספרן של הסופרות, אך התחזקותו של הקול הנשי, שבחלקו רתם את כתיבתו להגשמת מטרות של הפמיניזם, הניב גם כמות מופרזת של ספרות ממוסחרת-טריוויאלית. הבולטים בסיפור: אורלי קסטל-בלום, סביון ליברכט, יובל שמעוני, יהודית קציר, רונית מטלון, אגור שיף, לאה איני, מירה מגן, יעל הדיה, צרויה שלו, אתגר קרת, חגי ליניק, גיל הראבן, איריס לעאל, הגר ינאי, אמיר גוטפרוינד, אלונה קמחי, דורית רביניאן ואחרים. בשירה: רפי וייכרט, אורי הולנדר, יערה שחורי, יקיר בן-משה, דנה אמיר, גילי חיימוביץ' ואחרים. במחזה: עדנה מאזי"א, ענת גוב ואחרים. 5. המשמרת החמישית - המשמרת הזו כבר ניצבת בפתח, אך עדיין אי-אפשר להדביק לה כינוי שיזהה אותה. סופריה חוו את מלחמת המפרץ (1991), את היציאה של צה"ל מלבנון (2000), אחרי שהות בדרומה בשמונה-עשרה השנים שחלפו מאז "מבצע שלום הגליל", את האינתיפאדה השנייה ("אינתיפאדת אל-אקצה", 2000-2005), את רצח יצחק רבין (2005), את "ההינתקות" (פינוי היישובים מרצועת עזה וארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, 2005), את מלחמת לבנון השנייה (2006) ואת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה (2009). הסופרים של המשמרת הזו מגלים נכונות להתמודד מחדש עם נושאי "המצב הישראלי", אך באמצעות תיאור מוקצן ודמיוני, שהוא לרוב אלים וקטסטרופלי. בכתיבתם מסתמנת נטייה לתימאטיקה פנטסטית שתניב יצירות אוטופיות ודיסטופיות. ככותבים מבטיחים בסיפור ניתן לציין את הסופרים הבאים: שמעון אדף, דרור בורשטיין, אסף שור, יניב איצקוביץ', ניר ברעם, אילת שמיר, דודו בוסי, עינת יקיר, אשכול נבו, סמי ברדוגו, רווה שגיא ואחרים.

ייסוד המדינה בתש"ח היה האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בדורנו, ולכן אין לתמוה, שבהשוואה למאפייניה של הספרות העברית בעידן הקודם, בעידן הספרות העברית החדשה, בוצעו שינויים מהפכניים כבר בתקופה הישראלית, הראשונה מבין תקופות העידן החדש. מעידים על כך חמשת החידושים הבאים, שהושלמו בהצלחה בשישים השנים שחלפו מתש"ח: 1. חידוש אירגוני - ייצובו של המרכז הספרותי במדינת-ישראל כמרכז היחיד לספרות העברית, אחרי שהשואה מוטטה את המרכזים הספרותיים שהיו לה באירופה קודם לכן (שהחזקים בהם היו באודסה שברוסיה ובוורשה שבפולין). 2. שינוי אסטרטגי - בעוד שקהל-היעד של הסופרים בעידן הספרות העברית החדשה היו רק היהודים בעולם, הרחיבה הספרות הישראלית את מוטת כנפי היעדים שלה והיא כוללת בהם גם את הקוראים בשפות האחרות המדוברות בעולם. שינוי אסטרטגי זה מתבטא לא רק בבחירת הנושאים והגיבורים של העלילות, אלא גם באימוץ דרכי כתיבה "אוניברסליות", שמאפשרות קליטה מוצלחת של היצירה המתורגמת מהעברית לקוראים בשפות האחרות. 3. חידוש תימאטי - הצטרפותו של אפיק נושאי חדש, אפיק נושאי "המצב הישראלי", לשניים שהיו פתוחים בפני הסופר העברי בעבר: אפיק נושאי "המצב היהודי" ואפיק נושאי "המצב האנושי". 4. חידוש בדמות האנוש המופתי - במקום גיבורי הספרות העברית החדשה ("המשכיל" - גיבור ספרות ההשכלה, "התלוש" - גיבור ספרות התחייה ו"החלוץ" - גיבור ספרות העליות), גילפו סופרי "דור המדינה" דמות גיבור ודמות-שלמות חדשה: "בן הארץ" - הכינוי הראשון שניתן לגיבור הילידי הזה היה "הצבר", אך מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך הועדף עליו הכינוי "הישראלי". 5. חידוש בשפת הכתיבה - במקום שפת לימודים מהמקורות בארון הספרים היהודי, השפה שבה נכתבה הספרות העברית בתקופות הספרות העברית החדשה, החלה הספרות להיכתב בעידן חידוש הריבונות בשפת החיים, השפה שבה מדברים ובה מְתַקְשרים הישראלים בחיי יום-יום.

ולפיכך, קיצור תולדות הספרות הישראלית מסתכם בעידן חדש ("עידן חידוש הריבונות"), שבתקופה הראשונה שלו ("התקופה הישראלית"), פועל הדור הראשון שלה ("דור המדינה"), שחמש משמרות משתייכות אליו ("דור בארץ", "הגל החדש", "הגל המפוכח", "הקולות החדשים" והמשמרת החמישית שטרם הוצמד לה שם). ביחד הגשימו חמש המשמרות חמישה חידושים (הארגוני, האסטרטגי, התימאטי, האנושי והלשוני) והצמיחו את עשר העובדות על ספרות הדור, שעליהן מתקיימת המחלוקת בין אלה המהללים את הספרות הישראלית על הישגיה לבין אלה המבקרים אותה על מחדליה.

1. ההשפעה של המלחמות ושל אירועים האחרים בתולדות המדינה על סופרי הדור הייתה חזקה יותר מההשפעה שהייתה על כתיבתם מצד מסורת הספרות העברית בעבר - מסורת הכוללת מיתוס, ערכים וחזון - ומצד הספרות העולמית וחידושיה בהווה. בכך ניתן להסביר את המעברים התכופים שביצעו המשמרות מנושאי "המצב הישראלי" לנושאי "המצב האנושי" וגם את מיעוט היצירות שכתבו סופרי הדור על נושאי "המצב היהודי" (פרט לנושא אחד: השואה). 2. הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה הוא שהמריץ סופרים בדור הזה לבצע שינויים תימאטיים תכופים בכתיבתם, ואלה הקדימו תמיד את השינויים הפואטיים, שהתבטאו בבחירת הסוגות (הסיפור האלגורי, הסיפור הסאטירי, הסיפור הפוליטי, הסיפור הדיסטופי), הסגנונות (ריאליזם, סמלנות, אבסורד, פנטסיה), דרכי-הסיפר (הסיפור הקווי-ליניארי או הסיפור המרסק את הרצף ומערב יחידות מזמנים שונים, סיפור מפי מספר יחיד לסיפור המצטרף מ"קולות" רבים) ושפת הכתיבה (שפה דשנה, שפה רזה, שפה מדוברת ושפה משובשת). 3. בדחף להתמודד עם ההיסטוריה המיידית טמון גם ההסבר לתמורה במעמד הסוגות הספרותיות בספרות העברית בשנות המדינה: הפרוזה הדיחה את השירה ממעמד הבכורה שהיה שמור לה בספרות העברית בתקופות התחייה והעליות, כי היא מאפשרת מרחב תגובה גדול יותר וגם אופני תגובה מגוונים יותר על האקטואליה מאלה שהשירה יכולה להציע. 4. התגובה על המיידי מסבירה גם את הנטישה של סוגות העומק המשניות בכל הסוגות הראשיות של הספרות. בשירה פסקו להיכתב אפוסים ופואמות, המחייבים התעמקות בהיסטוריה וגיבוש השקפה ממנה, והועדף השיר הלירי, המבטא את חווית הרגע החולף. בסיפור ננטשו מאותה סיבה סוגות הסאגה השושלתית-משפחתית והסיפור ההיסטורי וההעדפה ניתנה לרומן "מן החיים", המגיב על ההווה האידיאולוגי, הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי. במחזה נזנח הקונפליקט הדרמטי-אידיאי והועדף המחזה הדוקומנטרי המתמקד בדומה לסיפורת בקונפליקטים "מן החיים". ובסוגה העיונית התמעטו באופן מדאיג המסות ובמקומן הפך לנפוץ המאמר הפריודי, זה המתפרסם בעיתון ובכתב-העת ודן אף הוא במצוקות האקטואליות האמורות. 5. עקב התמעטות ההתמודדות בכתיבה בשנות המדינה עם סוגות העומק, התפנתה הזירה לתחליפים מדומים שלהן - הדיסטופיות האפוקליפטיות. הנודעות ביניהן: "פונדקו של ירמיהו" (1984) לבנימין תמוז, "שואה 2" (1975) ו"הדרך לעין-חרוד" (1984) לעמוס קינן, "מלאכים באים" (1987) ו"מתחם אויב" (1997) ליצחק בן-נר, "עשו" (1991) למאיר שלו ו"מה שרציתם" (2007) לאגור שיף. מועדי פרסומן של הדיסטופיות, מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך, מוכיחים את ההנחה שהוצגה בסעיף מס' 1, לפיה הייתה גדולה ומכריעה השפעת האירועים בתולדות המדינה על התפתחות הספרות הישראלית יותר מההשפעות האחרות עליה. 6. השינויים האלה בספרות של שנות המדינה הביאו להחלשה ניכרת של הסמכות השיפוטית (הביקורת), זו שבחיים תקינים של הספרות הלאומית קובעת את הטעם ואת רף האיכות הספרותית ומדרגת את היצירות על-פי ערכן. 7. התרחשה התפוררות של המרכז הספרותי, שתפקידו להנהיג את חיי הספרות ולהעניק לה נוכחות משפיעה בחברה. הפעילות עברה מהחבורה הספרותית לסופר היחיד, המטפח את פירסומו ואת תפוצת ספריו באמצעות הקשרים עם אמצעי התקשורת. 8. הספרות בשנות המדינה העדיפה את הזהות המקומית-עכשווית, הכנענית-צברית-ישראלית, על הזהויות ההיסטוריות: היהודית והציונית. בעשותה כך הציבה את עצמה כאמנות מוליכה בטיפוח התרבות הישראלית כתרבות חילונית וקוסמופוליטית. תוך מימוש השאיפה הזו להיות "ספרות נורמלית" גדשה את מדפי "ארון הספרים הישראלי" בכרכים שתהילתם חלפה מהר, אך בה-בעת גרמה לנזק חמור: להתרופפות הקשר של בני הדור לאוצרות הספרות הוודאיים שנאגרו בעמל של דורות ב"ארון הספרים היהודי". 9. על-ידי הנמכת המאפיינים הלאומיים התנתקה הספרות הישראלית הן מהחזון הכלל-אנושי של התרבות העברית לדורותיה, חזון הלאומיות האוניברסלית (מדינות-לאום כסדר-עולם אוניברסלי), והן מהחזון הציוני, חזון שמטרתו המרכזית הייתה לייסד מחדש מדינת-לאום לעם היהודי במולדתו, בארץ-ישראל, ולכנס לתוכה באופן מדורג את כל העם מפיזורו בארצות העולם. כיוון שגוי זה דירדר את הספרות הישראלית תחילה לעמדה הפוסט-ציונית ואחר-כך גם לעמדה האנטי-ציונית. 10. המגמה האנטי ייעודית הזו, מהבחינה היהודית והציונית, גרמה לפילוג בין הסופרים והעמיקה את הפירוד בין סופרי "המחנה הלאומי" לבין סופרי "מחנה השלום". הפילוג הזה החליש את מעמד הספרות הישראלית בחברה הישראלית וגם הרחיק ממנה רבים מקוראיה, שנפשם נקעה מהרמה הפוליטית של היריבות הזו בין הסופרים משני המחנות ומההתשה ההדדית של כוחות היצירה שלהם על מחלוקת חוץ-ספרותית זו.