הייתה לי הזכות להיות נוכח בהקרנת הבכורה הירושלמית של הסרט "כתב הגנה על ישראל: מוצב הדמוקרטיה" (The Case for Israel: Democracy’s Outpost) - שבמרכזו בחינת סוגיות מפתח בסכסוך הישראלי-ערבי על-ידי המשפטן היהודי-אמריקני פרופ' אלן דרשוביץ - ובדיון שהתנהל בעקבותיו, עם רבים ממשתתפי הסרט, דוגמת נתן שרנסקי, קרוליין גליק ודורי גולד.
כיוון שהסרט מבקש לקדם את פתרון "שתי מדינות לשני עמים", השאלה הראשונה שהוצגה בפני צוות המשיבים בדיון הייתה למה בכלל הסרט מבקש לקדם פתרון כזה, שהרי כבר אבד עליו הכלח. תשובתו של אחד מן המשיבים הייתה, כי הפתרון של שתי המדינות לשני עמים עדיין תקף, וכי אם ישראל לא תתמודד עמו, יהיה עליה להתמודד עם פתרון של מדינה אחת. ככל שהתקדם הדיון הבנתי - עם כל הכבוד למשתתפים בו - שלא זו בלבד שהוא בבחינת בזבוז זמן, אלא שהוא גם מזיק: הוא יוצא מנקודת הנחה, שכאילו ישראל היא הבעיה בסכסוך הערבי-ישראלי ושעליה מוטל לספק לו פתרון.
המילה "פתרון" גרמה לי אי-נוחות הולכת וגוברת. ראשית, ממילה זו משתמע כאילו יש בעיה. אבל אם אכן יש בעיה, הריהי שמרבית מדינות ערב וקבוצות דוגמת חמאס, פת"ח, חיזבאללה ואל-קאעידה, מבקשות לחסל את ישראל - שאיפה המהווה הפרה של החוק הבינלאומי. לפעמים יש תועלת באמירת המובן מאליו. כאן אולי המקום לציין, שלמרות הגדרת המבקשים להשמיד את ישראל כ"ערבים" או כ"מוסלמים", אני מודע היטב לכך שלא כל ערבי או מוסלמי מעוניין בהשמדתה. אולם, גם אם הרוב הגדול של הערבים והמוסלמים אכן באמת מעוניין לחיות בשלום עם ישראל, הרי שקולו של הרוב הדומם הזה כמעט שאינו נשמע, ולכן הוא אינו רלוונטי לנושא ה"פתרון".
ישראל אינה הבעיה. ישראל - כמו 140 מדינות אחרות - היא מדינה ריבונית. נקודה. את הבעיה צריכים לפתור אלה שאצלם היא קיימת: המוסלמים. לישראל אין בעיה, ועל כן אין היא זו שצריכה לפתור אותה. ומי שלדידו הבעיה אינה קיימת, אינו יכול לפתור אותה.
הפינה שאליה נדחקה ישראל
השאלה שעל פיה מוכרעים לעתים קרובות הליכים משפטיים היא מי נושא בנטל ההוכחה, כלומר בחובה להוכיח משהו. הצד לדיון שאינו מסוגל להוכיח את עמדתו - מפסיד במשפט. במקרה שלנו, בנטל פתרון ה"בעיה" נושא הצד שעליו לפתור אותה. כמו בהליכים משפטיים, גם כאן צריך כל צד להציג עמדה, ואת עמדתו זו בלבד, ולהגיב לעמדת היריב רק כשמתעורר צורך להבהיר את השקפתו שלו או להפריך או לסתור את עמדת היריב, אם זו אינה נכונה. אסור לו לאמץ את נקודת המבט של היריב ולהתמודד עמה כאילו הייתה שלו.
עם ישראל ביקש מדינה משלו. לכן, פתרון "שתי מדינות לשני עמים", פתרון המדינה האחת - "מדינת כל אזרחיה", או כל פתרון שאינו במקורו של ישראל - הוא פתרון של אויביה. כאמור, אין זה מן החוכמה לאמץ פתרון של האויב כנקודת המוצא לדיון, כפי שעושים גם ישראל וגם פרופ' אלן דרשוביץ, היות שבכך הם מנכסים את הבעיה ומפנים אותה כלפי עצמם. זוהי גישה מסוכנת מאוד, שהופכת את ישראל לבעיה, שעליה מוטל לפתור אותה, ושאם לא תעשה כן, עליה מוטל יהיה להתמודד עם השלכות החידלון הזה. זו הפינה שאליה דחקו המוסלמים את ישראל, כשארה"ב, אירופה ושאר העולם הלא-מוסלמי, המיוצג כיום על-ידי הרביעייה הבינלאומית, מאמצים את הגישה המוסלמית, למרות שהיא פועלת לרעת העולם הלא-מוסלמי.
העובדה שהמוסלמים אינם מסוגלים לפתור את בעייתם - השמדת ישראל - פירושה שהם הצד המפסיד ב"הליך". נקודה. העובדה, שהמוסלמים אינם מסוגלים לפתור את בעייתם, אין משמעה כי על ישראל לפתור אותה, שכן אחרת ישראל תיפול שוב במלכודת של ניכוס בעייתם של המוסלמים. יתרה מזאת, ישראל אינה יכולה לפתור את הבעיה, משום שבעשותה כן, יהיה עליה להשמיד את עצמה, כלומר - להתאבד.
המילה "פתרון" אינה מוצאת חן בעיני - ליתר דיוק, אני ממש מתעב אותה - גם משום שבגרמנית המילה פתרון היא Losung - בדיוק אותה מילה שבה השתמש אדולף היטלר בביטוי "הפתרון הסופי". המוסלמים הסכימו לאותו פתרון סופי, והראייה לכך היא המגעים שהתנהלו ב-1936בין הערבים ובין אדולף אייכמן, וכן הקשרים בין היטלר למופתי של ירושלים. ההשקפה המוסלמית לא השתנתה - הם רואים בהשמדתם של ישראל ושל היהודים את הפתרון לבעיה.
המסקנה היא אפוא כי ה"בעיה" - רצונם של המוסלמים להשמיד את ישראל ואת היהודים - היא בלתי פתירה. ככל שיקדימו ישראל ושאר העולם הלא-מוסלמי להכיר בכך - כן ייטב לעולם בכלל ולעולם המוסלמי בפרט, עולם שברובו הגדול מבקש לחיות בשלום עם ישראל, כפי שכמעט כל העמים חיים עם שכניהם בשלום, תוך כיבוד תחום מחייתם. בסופו של דבר, יעשה העולם המוסלמי שימוש באנרגיה שלו למטרה שלשמה היא נועדה: ליצור ולא להרוס, לחיות ולא להרוג.
ההתמקדות ב"מוסלמים" ולא ב"ערבים" נובעת מכך שהסכסוך בין המוסלמים לבין ישראל ולבין שאר העולם הלא מוסלמי אינו על שטח או על כל עניין חומרי אחר, אלא סכסוך דתי. האיסלאם שואף לשלוט בעולם כולו והמוסלמים עקביים מאוד בשאיפתם זו. הם אומרים מה שהם עושים ועושים מה שהם אומרים. כך גם על העולם הלא-מוסלמי לנהוג כלפיהם: אם איננו מסכימים עם השקפת העולם המוסלמית, עלינו להצהיר על עמדתנו זאת ולפעול בהתאם לה. אז ישרור שלום, ככל שהדבר אפשרי, בעולמנו.