סוגיות של מכונת רייטינג חסרת אתיקה וביקורת העדר גבולות בחדר החדשות נבחנו בהרחבה - מתוך חדר החדשות עצמו ולא מן האקדמיה - גם בזיכרונותיהם של דן ראט'ר
(Rather, 1994) או וולטר קרונקייט
(Cronkite 1996) שהלך לעולמו בביתו בניו-יורק והוא בן 92. אני מביא קטעים מראיון איתו- לזכר מקצוען חסר פשרות.
לעיתים, באה התייסרות במבט לאחור - לא רק על חשיפה חסרת רסן של פוליטיקאי בתוך מתחם הפרטיות שלו אלא דווקא על העדר חשיפה.
קרונקייט שהחל את דרכו כ"קמפיין קורספונדנט" היה אחד הסמלים הגדולים של המקצוענות העיתונאית האמריקנית במיטבה. אחת השאלות שהציג בספרו: מדוע לא דיווחו כתבי הבית הלבן בעידן קנדי על חיי האהבה של הנשיא האהוב והנערץ גם מחוץ למסגרת הנישואין.
התשובה: החוק הלא כתוב של הכתבים הפוליטיים בוושינגטון בשנות השישים היה כי כל עוד לא פוגעים הרגלי השתייה או האהבה של הנשיא בתיפקודו- הוא זכאי לפרטיות.
בראייה לאחור, מוסיף קרונקייט, ולאור המידע שנחשף מאוחר יותר על קשרים בין הנשיא לבין מאהבת שהייתה קשורה למאפיה, "החנינה העיתונאית" שנתנו הכתבים לצד הזה בנשיאותו של קנדי הייתה רשלנית ושגויה.
"אם איבדנו את קרונקייט" - איבדנו את מידל-אמריקה". משפט נכאים של הנשיא לינדן ג'ונסון ברגעים הקודרים של מלחמת ויטנאם, כאשר מי שהיה מגיש החדשות הפופולרי ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקנית הגיע למסקנה כי המשך המלחמה הוא שגיאה.
שוחחתי עם קרונקייט במהלך שנות השליחות שלי ככתב חוץ בוושינגטון 1993-97. שמעתי שיעור מקשיש רהוט ובלתי מתפשר בן 81 שהיה ונותר גורו של עיתונות טובה. מטיף בלתי נלאה להזרמת משאבים לערוצי חדשות, להעסקת כתבים שאינם בדרנים המוכרים את נשמתם לרייטינג.
ביקשתי את השיחה עם קרונקייט אחרי שהוציא את ספרו "חיי כתב". לא ידעתי אם המערכת שלי תרצה בחומר הזה או לא - זה היה תענוג אישי: לראות קשיש שההתמכרות שלו לחדשות אינה עוברת לו עם השנים. לראות אדם הממשיך לכתוב בלהט של כתב מתחיל. קטעים מדבריו של קרונקייט כפי שרשמתי במהלך השיחה, ב-25 למרץ 1997:
-
"כפי שהחומר החדשותי מוצג היום על המסך הקטן, ארוז ודחוס למשפטים קצרים על-רקע רצף תמונות מהיר, אין יכולת להצגה רצינית של מצבים, נושאים ועמדות. זאת הטרגדיה של חדשות טלוויזיה בארה"ב היום. ובכל הנושאים המסוקרים - לא רק במזרח התיכון.
ההשפעה של הסיפור הטלוויזיוני יכולה להיות עצומה אך הסיפור מוגש קצר מדי מכדי שהצופה יוכל לעצב שיפוט. חמור מזה: הטלוויזיה מנסה להשתמש בכלים של דרמה, הגזמה, הדגש על מה שאיננו ראוי להדגשה - כדי לרתק צופים. הטלוויזיה אינה תחליף לעיתון טוב. צרכן חדשות צריך להשלים את התמונה בעיתון כדי למצות את זכותו להבין. בינתיים, כתבי הטלוויזיה בדיוק כמו הצופים שלהם הופכים שניהם קרבן בניסיון לדחוס את ארועי היום לקצב דיווח מהיר המסתכם במשפט מחץ אחד.
הציבור צריך להיות חשדן. לתבוע יותר ממשפטים של דקה. צריך לומר לדור הזה של הפוליטיקאים כך: התשובה שלך יפה אולי לרגע זה אך אנו רוצים שיחה יסודית יותר. זכאים לליבון מעמיק יותר. תשובה מלאה יותר. כל כך גברה השפעתם של יועצי התדמית המכינים כבמאים את המועמדים שלהם לחשיפה על המסך הקטן עד שהם הפכו שחקני זירה בעצמם. אי האמון הציבורי כלפי מעצבי הפוליטיקאים הופך לאי אמון כלפי השיטה הפוליטית בכלל".
בנובמבר 1981 בגיל 65 קרונקייט פרש מרצונו מהגשת חדשות יומית ודן ראט'ר הצעיר יותר ירש את כסא המגיש. מערכת החדשות של סי. בי. אס שונתה ללא הכר עם לכתו של קרונקייט. אנשים חדשים הביאו שיטות דיווח שונות. הוא כתב על כך במרירות רבה:
"הם לא הסתפקו עוד בדיווח. הם רצו דיווח בידור. הם הגישו את החומר בצעקנות של עיתונות צהובה. קיבלתי העלאה במשכורת ומשרד גדול ומפואר יותר. אך חשתי שמתייחסים אלי כאל מצורע. החוזה עימי קבע שאמשיך להפיק מספר תוכניות. הוא לא מולא. במסדרון, אנשים שעצרתי לשיחה הביטו לפתע מעבר לכתפי בחשש גדול כמי שעלולים להיתפש בקלקלתם. כמי שמפירים חוק בלתי כתוב. חשתי שמסלקים אותי החוצה ממקדש החדשות שהיה הבית שלי במשך 19 שנה. הם רצו לבנות את הכוכב החדש. הנוכחות שלי נתפשה כמקלקלת. תחילה קיצצו בשומן של התקציב. אחר כך בבשר החי. אחר כך בעצמות. משרדים שלנו ברחבי העולם נסגרו. צוותי סיקור צומצמו. מחיתי בישיבות חבר המנהלים ופה ושם העז מישהו לומר בקול רם "כל הכבוד" אך איש לא העז לעמוד לצידי מול לורנס טיש (מבעלי סי. בי. אס)."
כשהגיע לגיל 70 התבקש קרונקייט- באדיבות רבה אומנם - ללכת הביתה. הפעם סופית. "קריירה הוא כתב במרירות, "יכולה להיקרא הצלחה אם שינית משהו. אני אינני יכול לקרוא כך לקריירה שלי. בנינו מודל של מערכת חדשות אמינה אך היא נעלמה כלא הייתה בלחץ הביזנס וההישרדות הכלכלית. הרייטינג גבר על היוקרה".
שאלתי את קרונקייט: הישראלים מכורים לחדשות. הם מקבלים את מה שמגיע להם?
קרונקייט: "אלה מאיתנו המכירים את ישראל ואוהבים אותה יודעים כי הישראלים הם צרכני חדשות נבונים. אתם מסוגלים לדרוש יותר ואת הטוב ביותר הן ממנהיגים והן מאנשי חדשות. בקשו מהם את הסיפור המלא. אל תסתפקו בפחות".
התובנה העולה מספרי זיכרונות של קרונקייט ומקצועני איסוף חדשות אחרים: העידן הפוסט אידיאולוגי מזמין קמפיין בחירות פרסונאלי ומכאן שהתקשורת נאלצת ממילא לחדור פנימה אל מעבר לאריזת הקרטון המוגשת לה כביוגרפיה של מועמד למנהיגות.
לא רק מפני שהיא רוצה בכך בעיקר כדי למכור יותר - אלא שהחומר המוגש לה סובב סביב הפרסונה ולא המצע האידיאולוגי. ומכאן - החובה לחדור כדי לבדוק. לפעמים - גם לפלוש.