X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
זה כמה עשורים שהציונות הדתית הולכת ומתפצלת לשני מחנות, שגישתם לתרבות החילונית וליחס הראוי בין המינים שונה בתכלית; נראה שבתי הכנסת ובתי הספר צפויים להתפצל יותר ויותר שורש הוויכוח הוא בשאלת הנאמנות: האם הציוני-דתי נאמן להלכה הנוהגת, או למערכת הערכים האנושיים המעצבת אותה?
▪  ▪  ▪
[צילום: פלאש 90]

הווה - תמונת מצב

הפיצול בציונות הדתית הופך לעובדה יותר ויותר מוחשית. היא בולטת במיוחד בתחום הפוליטי, משום שזו הייתה המערכת שבה נהגה הציונות הדתית, גם כשבלטו בה בעבר חילוקי דעות רעיוניים, לשמור על מסגרת משותפת. הסיבה לכך הייתה פשוטה: עם כל חילוקי הדעות היו לכל פלגי הציונות הדתית גם אינטרסים משותפים - תקציבים למערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית שלה (במיוחד בני-עקיבא); הגנה על תפיסת העולם שלה (חקיקה דתית מתונה, שמירת שבת וכשרות במוסדות המדינה ובייחוד בצה"ל, ומאבק מקביל הן בחילוניות מיליטנטית והן בחרדיות מיליטנטית), וייצוג השקפת העולם, והמגזר, בשדה הציבורי הרחב.
והנה, זה כשלושים שנה שהמסגרת הפוליטית של הציונות הדתית הולכת ומתפרקת. משיא של שניים-עשר מנדטים בבחירות 1977 החלה סדרת פרישות: בוחרים ספרדים פרשו תחילה לתמ"י של אהרן אבו-חצירא (וגם כשזו התפרקה, רבים מהם לא חזרו למפד"ל אלא נשארו בש"ס או בליכוד), ובוחרים שמאסו בקו המדיני המתון מדיי לטעמם פרשו למפלגת "התחייה" ואחר כך למצ"ד של הרב דרוקמן וחנן פורת. מאוחר יותר באו גם פרישות שמאלה - למימד, למפלגת העבודה ולקדימה. בבחירות האחרונות שוב רצה הציונות הדתית בשני פלגים רשמיים, שהשיגו יחד רק שבעה מנדטים, אבל נוסף להם בלטו ח"כים מבני הציונות הדתית גם במפלגות אחרות: לאה נס, זאב אלקין ויולי אדלשטיין בליכוד; דוד רותם ב"ישראל ביתנו"; עתניאל שנלר בקדימה והרב מיכאל מלכיאור, שרץ בראשות רשימה עצמאית ולא הצליח להיכנס לכנסת.
הפיצול הפוליטי בא לידי ביטוי לא רק בשדה המפלגתי הפורמלי, אלא גם בעמדות המדיניות של הציבור הציוני-דתי הרחב: בעבר היה טווח העמדות המדיניות של הציבור הזה נע במנעד "ממלכתי" למדיי, בין אנשי גוש אמונים מצד אחד לאנשי "נתיבות שלום" מצד שני, כשמקסימום "התעוזה" של אנשי "נתיבות שלום" היה בעצם הטענה שתיתכן פשרה טריטוריאלית (הם לא התעקשו דווקא על חזרה לגבולות 67'), ומקסימום "התעוזה" של אנשי גוש אמונים היה התמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה, תוך הדגשה שהדרך להשגתו תהיה באמצעים חוקיים ודמוקרטיים. כיום אפשר לאתר בקוטב השמאלי של הציונות הדתית אנשים התומכים ביוזמת ז'נבה, שמביעה נכונות לוותר כמעט על כל שטחי יו"ש. בקוטב הימני התמונה הקצינה הרבה יותר: אם פעם גם המזוהים כ"קיצוני המתנחלים" לא העלו בדעתם סרבנות פקודה, שלא לדבר על הרמת יד נגד חיילי צה"ל, הרי כיום הסרבנות היא כמעט מטבע עובר לסוחר, והפעולות האלימות נגד פלשתינים, ופה ושם גם נגד מפקדי צה"ל, נעשות בריש גלי תחת כותרת רשמית של "תג מחיר".
יתר על כן: הפיצול הפוליטי הזה הוא רק קצה קרחון של הפיצול בתחום החברתי-תרבותי. הכוונה בעיקר לשני תחומים מרכזיים - היחס לתרבות החילונית, וסוגיית היחסים בין המינים (הכוללת גם את סוגיות הצניעות, ההפרדה ומעמד האישה, בייחוד בתחום הדתי). כאן מדובר בשני קטבים שהולכים ומתרחקים זה מזה בהתמדה: בתחום התרבות החילונית אפשר למצוא כיום בצד אחד של המחנה השתלבות בתחומים שנחשבו עד כה בעיתיים מאוד עבור הציבור הדתי, כמו תקשורת, קולנוע, תיאטרון (ודוק: לא רק כצרכנים, אלא גם כיוצרים שאינם מהססים להעלות כל סוגיה "רגישה"), כמו גם מדעי היהדות בגישתם הביקורתית כלפי המקורות המסורתיים; ובצד השני - הסתגרות ב"חדרים" ובישיבות קטנות, שאין בהן שום לימודי חול ובחינות בגרות.
בתחום היחסים בין המינים הקיטוב גדול עוד יותר: בצד אחד של המחנה - רמות הקפדה בלבוש (בייחוד לנשים) והפרדה שלא היו מביישות את קיצוני המחנה החרדי. ואמנם, על ספר הלכות הצניעות שכתב בשעתו הרב שלמה אבינר, מראשי המטיפים בציונות הדתית להפרדה והחמרה בנורמות הלבוש, ניתנה הסכמה של לא אחר מהרב אלעזר בריזל, בשעתו ראש משמרת הצניעות של העדה החרדית. ואילו בקוטב האחר, הליברלי, מוקמים בתי כנסת שוויוניים שבהם נשים עולות לתורה, ואף מכהנות כחזניות בחלק מקטעי התפילה, ורבים אף מדברים על פריצה של נשים לתחומי פסיקת ההלכה והדיינות.
המשמעות המצטברת מן הקיטוב הזה היא שלא רק במסגרות הפוליטיות מתקשים בני הציונות הדתית לשבת במשותף, אלא גם ביותר ויותר מסגרות חיים יומיומיות. כך, למשל, לאחר שבמשך שנים הובילו בני הקו החרד"לי תהליך פרישה ממסגרות "הזרם המרכזי" של החינוך הממלכתי-הדתי והקמת מסגרות נפרדות, בעשור האחרון אפשר להבחין גם בתהליך מקביל של פרישת בני האגף הליברלי ממוסדות "הזרם המרכזי", והקמת בתי ספר ליברליים דוגמת "הרטמן", "דרור" ו"פלך" בירושלים, ומקביליהם בערים אחרות בארץ. הקמת מנייני תפילה שוויוניים נוסח "שירה חדשה" בירושלים מסמנת תהליך שבו לא רק בתי הספר יהיו נפרדים, אלא גם בבתי הכנסת לא יישבו חובשי הכיפות הסרוגות השונים זה לצד זה.

עבר - שורשי הפיצול

כמו בכל תהליך אידיאולוגי, יש לפיצול בציונות הדתית שני היבטים מרכזיים: ההיבט הרעיוני, כלומר תוכן הוויכוח, ובהקשר שלנו - ניסיון לחשוף את שורשו המהותי; וההיבט הסוציולוגי, כלומר המניע שגרם לפיצול (שהרי מקובלת עלינו אמרתו של קרל מארקס, שקבע כי "ההוויה מעצבת את ההכרה", כלומר שמיקומו הפסיכולוגי של האדם, או הקבוצה החברתית שלו, מעצבים את השקפתו).
נפתח בהיבט הרעיוני: מתוך הנחה שהחרד"לים אינם רוצים סתם להעמיס על עצמם עוד חומרות, כשם שהליברלים אינם רוצים במרידה באשר היא - נראה ששורש הוויכוח הוא בשאלת הנאמנות. למי אתה נאמן יותר: להלכה הנוהגת, או למערכת הערכים האנושיים שאתה חלק ממנה וממילא רוצה לעצב לפיה את ההלכה. במילים אחרות: הציונות הדתית, מעצם הצבתו של עולם ערכי דואלי של נאמנות כביכול אורתודוקסית להלכה ("אנחנו הלכתיים בדיוק כמו החרדים", נאמרת לא פעם ההדגשה בגאווה) לצד השתלבות בעולם מודרני שערכיו בבירור אינם הלכתיים, נתונה במאבק תמידי של העדפת נאמנות: לדגל האידיאולוגי המדבר על הלכתיות אורתודוקסית, או למציאות החיים בפועל (לפחות בהיבטים הערכיים שלהם, שהרי איש אינו מבקש למשל לקדש מעשי זימה, גם אם הם מתרחשים בפועל), שרחוקה מאוד מאורתודוקסיה, כלומר משמירת ההלכה הנוהגת. בדילמה הזו מעדיפים החרד"לים את הדגל האידיאולוגי, ועל כן שואפים להתאים את החיים בפועל לדגל האורתודוקסי הזה, בעוד הליברלים מעדיפים את החיים בפועל, ולכן שואפים להתאים את הדגל האידיאולוגי (קרי: פרטי ההלכה, ולחילופין רמת הנאמנות להלכה) למציאות. בניסוח אחר, המקובל יותר בעולם הפילוסופי, אפשר גם לומר שהחרד"לים מייצגים גישה תאוצנטרית (שהאלוהים ומה שנאמר בשמו ניצבים במרכזה), ואילו הליברלים מייצגים גישה אנתרופוצנטרית - שבה האדם, ערכיו וצרכיו במרכז, גם אם הוא רוצה להתאים לאורם את השפה ההלכתית.
זהו כאמור מתח יסודי המצוי מקדמת דנא בלב המציאות הציונית-דתית, מעצם היותה נטועה בין שני העולמות, ורואה בשניהם ערכים מרכזיים. השאלה כעת היא השאלה הסוציולוגית: מה הסיבה שהקיטוב הזה הולך ומחריף בשני העשורים האחרונים, לשני הכיוונים? נראה שהגורם לכך הוא דווקא חיצוני, היינו השינויים שהתרחשו בעשורים האלה בעולם החילוני בישראל. אם נהיה מדויקים יותר: ההקצנה הליברלית של המחנה החילוני - בלבוש, בשפה, במתירנות המינית הבולטת, בעזיבת האתוס הקולקטיבי לטובת הצבת היחיד וזכויותיו במרכז.
מול התהליך הזה מציבה הציונות הדתית שתי תשובות שונות, למעשה מנוגדות. מצד אחד, תהליך האומר: לא לברית הזו התכוונו. כשחשבנו על ברית עם העולם החילוני התכוונו לברית עם עולם חילוני ערכי, ציוני-קולקטיביסטי. אם הציבור החילוני זנח את הברית הזו, גם אנחנו איננו מחויבים לה, ומעתה והלאה נפנה לברית גוברת והולכת עם המחנה החרדי, ובעיקר עם הנורמות המסתגרות שלו (על-אף שבאופן פרדוקסלי, דווקא הציבור החרדי של שני העשורים האחרונים הולך ומשיל מעליו כמה מנורמות הבדלנות שלו, אבל זה נושא לדיון נפרד). זו למעשה תמצית המוטיבציה של הגישה החרד"לית, ובהקשר זה ראוי לשים לב לכך ש"מלחמת התרבות" היא שמובילה גם את ההקצנה הפוליטית, ולא להפך.
מולה ישנה גישה האומרת: ראשית, גם בעולם החילוני הליברלי יש ערכים שראויים לאימוץ; פמיניזם בפרט, וזכויות פרט בכלל, הם ערכים שיש להם מקום גם בחברה דתית - גם אם לא ככתבם וכלשונם החילוניים, אלא בגרסה המותאמת לעולם הדתי. שנית, איננו מוכנים לוותר על הברית עם העולם החילוני, גם אם הוא שינה מזהותו, ולכן נלך לקראתו לפחות חלק מן הדרך גם בזהותו החדשה. זו תמצית המוטיבציה של הגישה הליברלית.

עתיד - תחזית

מאז שחרב בית המקדש ניתנה, כידוע, הנבואה לשוטים. ומכיוון שאינני רוצה להימנות עם שוטי הנבואה, מובן שאין להתייחס לדברים הרשומים בפרק הזה כאל נבואה שהכותב מתחייב לה במאת האחוזים, אלא כאל תחזית הגיונית על סמך תהליכי ההווה וההתפתחויות שהתרחשו בעבר.
ובכן, ראשית אפשר להעריך שהפיצול הפורמלי, לשני מחנות המגדירים את עצמם כעוינים זה לזה, הוא דווקא עניין רחוק יחסית. אם בכלל יתרחש תהליך מעין זה, הוא יהיה בגדר שיאו של תהליך פיצול דה-פקטו, ולא שלב ראשוני. זאת משתי סיבות: האחת, לציונות הדתית יש נטייה ארוכת שנים לגאוות יחידה מגזרית (זה, כמדומני, הציבור היחיד בישראל המדבר על עצמו בגאווה כ"המגזר", בה"א הידיעה), כזו שאוהבת להרחיב את מעגל אנ"ש ולא לצמצם אותו, ולכן סביר שהנטייה הזו תגבר על יצרי פילוג, אלא אם הפיצול בפועל יגיע לרמות כאלה שכבר לא יהיה אפשר אלא להכיר גם בפיצול דה-יורה.
מעבר לכך, הנטייה בעולם פוסט-אידיאולוגי בכלל היא לא להגדיר את עצמך בהגדרות מחנאיות. ביהדות האמריקנית למשל גוברת הנטייה להקמת בתי כנסת ובתי ספר שאינם מזוהים עם אחד הזרמים הרשמיים. ואם בארצות הברית, שאמונה מאוד על חלוקה מחנאית (גם הנוצרים שם נחלקים לאינספור כנסיות), כך קל וחומר שהדבר צפוי גם בישראל. רוצה לומר: גם אם ההתנהגות בפועל של חובשי כיפות סרוגות ביצהר וב"ביצת הרווקים" בשכונת קטמון בירושלים תהיה שונה מאוד, ייתכן מאוד שבשני המקומות (ובוודאי בביצת קטמון, האינדיבידואלית מטבעה) תהיה נטייה לא לחפש הגדרה עצמית מחנאית מעבר לעצם ההגדרה הכללית כ"ציונות דתית", שבהכרח משמעותה היא גם בידול פורמלי מכל המגדירים עצמם אחרת בתוך הציונות הדתית. כדאי לזכור בהקשר זה גם את המודל החרדי, שבו אנשים בעלי השקפות עולם והתנהגויות שונות מאוד אלו מאלו - חסידים ו"מתנגדים", ובני חסידויות שונות - שוכנים לכאורה יחד תחת הכותרת הסוציולוגית המשותפת "חרדים", ואפילו, עם כל הבעייתיות הכרוכה בכך, במסגרת פוליטית משותפת המכונה "יהדות התורה". כלומר: המודל של פיצול גדול מאוד בפועל, תוך כדי המשך "מגורים משותפים" מבחינת ההגדרה הפורמלית, ואפילו הפוליטית, בהחלט אפשרי.
לעומת זאת, הפיצול דה-פקטו צפוי כאמור רק להתרחב. לא מדובר רק בפיצול בהתנהגות, אלא בפיצול הכרוך בכך במסגרות השונות: בתי ספר ובתי כנסת. הדילמה הגדולה, הצפויה מן הסתם להסעיר את הציונות הדתית בעשור הקרוב, תהיה לגבי המסגרת המרכזית היחידה שעוד נותרה משותפת: תנועת הנוער בני-עקיבא (הדברים נכתבו עוד לפני הסערה האחרונה בעניין טקס הזיכרון לל"ה, אבל ודאי שהאירועים האחרונים רק הוכיחו את תקפותם).
ככל שנורמות החיים היומיומיות של בני הזרמים השונים השותפים כיום בבני-עקיבא ילכו ויתרחקו זו מזו, תחריף כמובן השאלה באילו נורמות אנחנו מנהיגים את התנועה המשותפת. כיום מאפשרת התנועה (בחוכמה רבה) לבני סניפים שונים, מעורבים ונפרדים, חרד"לים וליברלים, לחסות תחת כנפי התנועה האחת. מנגד, הנורמות שהתנועה האחת מעצבת ב"רשות הרבים" שלה, כלומר בפעילויות הארציות הכלליות, הולכות יותר ויותר לכיוון הקוטב החרד"לי; פעילויות כמו מחנות קיץ וסמינריונים של התנועה הולכים ונעשים יותר ויותר נפרדים בין בנות לבנים עם השנים. הבחירה בכיוון הזה אומנם מנומקת דווקא בעיקרון השיתוף, כלומר: כדי שליברלים וחרד"לים יוכלו לחיות יחד, על הליברלים לכפוף את עצמם לנורמות החרד"ליות, כיוון שהחרד"לים אינם יכולים להתפשר על מה שנראה בעיניהם כהלכה פסוקה, ואילו הליברלים יכולים להתגמש. צריך להודות שזה היגיון דומה לזה שעל פיו, בשדה הישראלי הרחב, כופה לא פעם המיעוט הדתי את אורחותיו על הרוב החילוני. כלומר: מכיוון שלכם אין איסור להתנהג באופן הלכתי, ואילו לנו יש איסור להתנהג באופן לא-הלכתי, עליכם לכפוף את עצמכם אלינו, ולא להפך.
אבל כמו בשדה הכלל-ישראלי, כך גם בשדה הציונות הדתית, יש גבול לתקפותו של ההיגיון הזה; יש גבול לפשרה שהרוב הליברלי מוכן ללכת בדרכו הליברלית, ולהתפשר עם הקוטב הלא-ליברלי. משום כך צפוי שבשלב מסוים יאמרו אנשי האגף הליברלי: עד כאן ולא יותר. אם האגף החרד"לי יעמוד על דרישותיו בתחום ההפרדה בין המינים, הלבוש, ואולי גם התנגדות לתרבות כללית, תגבר הנטייה של בני האגף הליברלי להמשיך את המהלך שעשו בירושלים (הקמת בתי ספר נפרדים) גם לכיוון תנועת הנוער, והקמתה של תנועה מתחרה, שאולי תבקש להיקרא "בני-עקיבא האמיתית". לחלופין, מתוך הנחה שרוב ציבור ההורים הדתי-לאומי עדיין קרוב באורחות חייו לאגף הליברלי (גם אם אינו בעל משנה ליברלית סדורה), ייתכן שהאגף הזה ישתלט מחדש על בני-עקיבא, ואז מי שיפרשו הם בני האגף החרד"לי [תסריט זה פחות ריאלי, משום שמה שקובע הוא לא זהותם של רוב ההורים אלא זהותם של רוב הפעילים בבני-עקיבא, ואלה, כך נראה, שייכים יותר לאגף החרד"לי].
כך או כך, צפוי כאמור פיצול, לכיוון זה או אחר. לעניין זה תהיה משמעותית מאוד התנהגותו של ה"מיינסטרים", הזרם המרכזי, של הציונות הדתית: זה שאורחות חייו ליברליים אבל השקפת עולמו אורתודוקסית, קרי: בתוך-תוכו הוא מאמין שהחרד"לות מייצגת את האותנטיות הדתית הנכונה, או לפחות את הדרך שבה ראוי לחנך את הילדים, מתוך הנחה שאת הדרך הליברלית הם כבר רואים בבית, וראוי שמוסד החינוך "יאזן" אותה (השניות הזו היא כידוע דרכם של רבים מהבתים הליברליים בציונות הדתית, וברוב הדומם הבורגני שלה). אחד הדברים שמושכים את הרוב הדומם הזה לצד החרד"לי הוא העובדה שעד היום הזרם הליברלי כמעט לא העז להציב חלופה אידיאולוגית פורמלית לדרך החרד"לית ולאמירה החרד"לית שתפיסת ההלכה הציונית-דתית זהה לזו של החרדים (מה שכמובן אינו נכון). משום כך יכלו החרד"לים לטעון שמי שרוצה להיות נאמן לדרך הציונית-דתית חייב להתאים את התנהגותו בפועל לדגל האידיאולוגי. לכן חשוב מאוד להציב חלופה כזו, ולדרוש במפורש את התאמת הדגל האידאולוגי להתנהגות בפועל.
הנתון השלישי שיש להביא בחשבון הוא התהליכים בחברה הישראלית הכללית. לא מדובר רק בהקצנה הליברלית שהצגנו קודם, אלא דווקא בתהליך שונה, כמעט מנוגד: התהליך שבו חילונים רבים, דווקא מהאליטה החילונית היותר משכילה, מחפשים התקרבות ליהדות - אם בלימוד, אם בתחום היצירה האמנותית (בעיקר במוזיקה הפופולרית), ואפילו בשדה התפילה (ראו למשל את הקמתן של עשרות "קהילות תפילה חילוניות" בשנים האחרונות). במילים אחרות: יצירת יהדות ישראלית.
בעידן האינדיבידואלי, הפוסט-אידיאולוגי, שבו ממילא הזהות המחנאית הפורמלית נשברת, סביר שגם רבים מהאגף הליברלי (קל וחומר מהאגף הדתל"שי) של הציונות הדתית יחברו לחיל"שים (חילונים לשעבר) כדי לעצב יחד נורמות משותפות של יהדות ישראלית. למעשה, התהליך הזה כבר התחיל עם יצירתם של בתי ספר משותפים לדתיים וחילונים. ייתכן אפוא שהמשכו של התהליך יבוא גם ביצירת קהילות תפילה משותפות (התחליף החדש לבתי כנסת, המזוהים עם העולם הדתי הממוסד), ובעתיד, מי יודע, אולי גם תנועת נוער משותפת חדשה, כתחליף לבני עקיבא, ואפילו מפלגה פוליטית, שתציב על דגלה לא את המגזר הדתי-לאומי, אלא את הרעיון של שילוב יהדות ומודרנה, כרעיון משותף לדתיים וחילונים.

המאמר פורסם בכתב העת "דעות" בהוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג
יאיר שלג הוא חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.
תאריך:  25/03/2010   |   עודכן:  25/03/2010
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
הפיצול בציונות הדתית - עבר, הווה, עתיד
הודעות  [ 2 ] מוצגות  [ 2 ]  כתוב הודעה 
1
זה מה שקורה שבאים למחקר עם  ל"ת
משקפיים שחורות  |  26/03/10 08:54
2
אין ציונות דתית, יש מתנחלותים
מטורפים על הגבעות  |  26/03/10 09:53
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
דור בלוך
נראה שבתהליך הרכבת ממשלתו, ראש הממשלה החליט לשים את האנשים הבלתי-מתאימים ביותר, בתפקידים הבלתי-מתאימים ביותר: אלי ישי - כשר הפנים, אביגדור ליברמן - כשר החוץ, וגם סגן השר ליצמן - הממונה על תחום הבריאות
יובל ארבל
עלות חסכם היא שקלים בודדים, וכל אזרח מסוגל לבצע את זאת ללא בעיה, ועם זאת מרבית בתי האב בישראל עדיין לא התקינו חסכמים, ויש צורך בהכוונה ועזרה מרשות ממשלתית להתקנתם
מנחם רהט
החלטתה הנואלת של הממשלה בעניין חדר המיון באשקלון, דוחקת את הציבור הכללי להקמת כוח פוליטי שיחסום את גחמותיו ההזויות של ליצמן
מיכל מנין
הוא מסר נפשו למען הצלת חייליו, אך למדינה זה לא אכפת והיא עומדת, לאחר החלטת בג"צ, להרוס את ביתו    משפחתו של רועי קליין ז"ל כשעיר לעזאזל
איתן קלינסקי
בחרתי לאמץ שלושה צווים בפרשת השבוע: קול הצדק, מעשה הבריאה והקול המוסרי    ועוד: חסר לנו כיום קולו של הנביא ירמיהו
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il