"אין בן אנוש עשיר או בעל עוצמה היכול להעתיק עם שלם ממקום למקום. רק רעיון יכול לעשות זאת. לרעיון המדינה ודאי יש עוצמה כזאת, היהודים חלמו חלום זה משך הגלות הארוכה. הסיסמה עתיקת היומין שלנו היא 'לשנה הבאה בירושלים'. עכשיו עלינו להראות שחלום רחוק זה יתורגם לרעיון בהיר ומזהיר".
בפברואר 1896 פרסם בנימין זאב הרצל את ספרו הכמעט נבואי "מדינת היהודים" שמתוכו לקוח הציטוט שלעיל. שנה וחצי לאחר פרסום הספר תורגם רעיונו של חוזה המדינה לעשייה המדינית הראשונה של העם היהודי לאחר כ-1800 שנים בגלות - בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס באוגוסט 1897.
זאב ז'בוטינסקי, ממשיכו של בנימין זאב הרצל בהנהגה ובחינוך העם לציונות המדינית, ניסח דברים דומים במשפט קצר ותמציתי: "בראשית הייתה המילה" - המילה במובן של רעיון, הרעיון המונח בבסיסה של כל פעולה בעולם המעשה. ניסוח זה מפנה אותנו, ולא במקרה, לפרק א' של ספר בראשית: "בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ... ויאמר אלוהים, יהי אור; ויהי-אור... ויקרא אלוהים לאור יום, ולחושך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום אחד".
ספק אם היה אי-פעם עידן שבו זכו "הרעיון" ו"המילה", יהיו הרעיון והמילה אשר יהיו, לפחות כבוד מאשר העידן שבו אנו חיים כיום. הפוסט-מודרניזם מטשטש בין האמת לבין השקר ורואה בשניהם נרטיבים בעלי תוקף שווה, והרלטיביזם המוסרי מטשטש בין הטוב לבין הרע ובין הצדק לבין העוול. לא לחינם מאופיין העידן הפוסט-מודרני בבלבול - מבוכה מוסרית, תחושה של אובדן דרך, אי-יכולת להבדיל בין היום לבין הלילה ובין האמת לבין השקר.
זוהי התחושה בפריז, בברלין, בלונדון, בניו-יורק ובלוס-אנג'לס. במיוחד בוושינגטון. אך למרבה הצער גם באוניברסיטאות תל אביב, חיפה, בן-גוריון ובאוניברסיטה העברית. אנו, כיהודים החיים בגופנו בציון של שנת 2010, אך מושפעים תרבותית מהלכי הרוח בעולם המערבי, איננו יכולים שלא להיות מושפעים מהלך רוח זה - המבקש להסתיר מאיתנו את צדקת הדרך ולהציג את הציונות כקולוניאליזם ואת מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד.
רק בעידן הפוסט-מודרני מצליחים שקרים כה תלושים ובוטים לקנות להם אחיזה כה רחבה. רק בעידן הפוסט-מודרני מצליחות תנועות כה רצחניות וחסרות עוגן מוסרי, כמו הלאומנות הערבית והרדיקליזם האיסלאמי, להציג את עצמן כקורבנות, את מדינת ישראל -כתוקפנית ואת הציונות - כאידיאולוגיה בלתי מוסרית.
אתגר ההתמודדות עם אובדן האמונה בצדקת הדרך הוא האתגר הגדול של דורנו. זהו אתגר המאבק ברלטיביזם המוסרי, ובדה-לגיטימציה של קיומנו כמדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
המאבק הזה אינו עוד משחק ילדותי או התנצחות רעיונית רק לשם השגת ניצחון בוויכוח. כפי שהשכיל הרצל ללמדנו, עוצמתה וחוסנה של המדינה נמדדים לא במספר הטנקים והמטוסים שלה, ולא בכמות המזומנים ואיגרות החוב שברשות הבנקים שלה, אלא במידת רצונו של העם לקשור את גורלו במדינה ובארץ ובמידת המחויבות כלפיהם שחשים בני העם.
חידוש האמונה בצדקת הדרך הציונית היהודית מחייב מתן מענה לתעמולה האנטי-ציונית המבקשת לזרוע ספק, להפיץ שקר ולנטרל את כוח האמת באמצעות מסך העשן והערפל הרלטיביסטי.
אך למרבה הצער, בבואו להיכנס לזירה מוצא עצמו העם היהודי כשהוא נטול מגן ונטול חרב, מותקף מימין ומשמאל, מבחוץ, וחמור מכך - מבפנים. המדינה, במובנה הפיזי, אומנם הוקמה, קיימת והיא חזקה מתמיד. אך הציונות - המילה, האמת, האידיאולוגיה הציונית - מעולם לא הייתה פגיעה, מבודדת ונעדרת ביטחון עצמי כפי שהיא בשנים האחרונות.
מרבית העם היהודי החי בציון עייף, מותש, חי את חיי היומיום, מבולבל. הוא ניזון מהאליטות, מהסופרים, הקולנוענים, אנשי הרוח והתקשורת. הם אלה שאמורים להעניק לו כוחות רוח ונפש להתמודדות במאבק נגד הדיסאינפורמציה והדמורליזציה שמטרתם החלשת ישראל והציונות. הם אלה שאמורים לקחת את המילה, ולנסח באמצעותה את האמת; לקחת את הרעיון, להבהירו ולהציגו בצורתו המוסרית, הצודקת והבלתי מתנצלת. הם אלה שאמורים לתת בידינו את הכלים למול אלו הקמים עלינו לבלבלנו.
אלא שהאליטות הישנות שאמורות היו להוביל אותנו במערכה הפנו עורף למפעל של שיבת ציון, ומזה כמה עשורים הן עוסקות בעיקר בדה-קונסטרוקציה של הציונות ובקעקוע זכותנו על הארץ, ובתוך הארץ. שחיטת פרות קדושות הפכה לספורט הלאומי בעולם התרבות, האקדמיה והתקשורת בישראל. ואם אי-אפשר להפוך את העם בישראל לפוסט-ציוני ולאנטי-ציוני, מסתפקות האליטות הישנות, בשלב זה, בזריעת ייאוש, בלבול, ציניות ואסקפיזם - כל מה שיש בו כדי למנוע מן העם למצוא בתוכו את תעצומות הנפש, לגייסן ולפתח את הכלים להתמודדות עם אתגרי השעה.
כפי שמלמדים אותנו פרקי אבות, "לא עליך המלאכה לגמור, אך אין אתה בן-חורין להיבטל ממנה". המלאכה של חידוש הציונות ויצירת הרוח הגבית הדרושה להמשך המפעל של שיבת ציון היא מלאכה אדירה, משימה שאין אדם יחיד מסוגל לה. זוהי משימה שאין בנמצא פתרון קסמים להגשמתה זולת האמונה הבלתי מתפשרת באדם, ברצון האנושי, ברצון הלאומי.
"אבל מה הוא אסוננו? אנו חסרים עכשיו את האמונה בעצמנו", כתב הרצל ביומנו, באמירה שנראית היום נכונה מתמיד. "באותו יום שבו נאמין בעצמנו, תסתיים מצוקתנו המוסרית", הוסיף. ובאותה רוח קבע כי קרבתנו לירושלים תלויה בכוח רצוננו וקרא "לעורר רצון זה, לקומם אותו, ואם אפשר: גם לדרבן אותו".
זוהי המשימה שלקחה על עצמה תנועת "אם תרצו" לפני שלוש וחצי שנים. היעד הוא כפול: מתקפה הסברתית כוללת למען הציונות נגד אויביה ושולליה שבינינו (דוגמת המסע לחשיפת פעולותיה של "הקרן לישראל חדשה"), ובמקביל - התוויית חזון חיובי לעם היושב בציון לקראת אתגרי המאה ה-21.
המהפכה הציונית השנייה אינה סיסמה ריקה מתוכן. היא השלב שלאחר יצירת החיבור שבין הרעיון ובין הרצון.