כל עבירה פלילית כוללת בחובה יסוד של קלון. עם זאת, בית המשפט העליון פסק, כי הביטוי "עבירה שיש עמה קלון" מוסיף לעבירה "מטען מוסרי ערכי שלילי" החורג מהפרת החוק גרידא. הקלון, כלשונו של בית המשפט, הוא "מונח הנושא עמו מטען מוסרי-ערכי שלילי, בבחינת דופי מוסרי, הניזון מתפיסות ערכיות ומאמות מידה מוסריות הרווחות בחברה".
אדם שהקלון דבק בו, נתון למגבלות שונות ביחס לכשרותו למלא תפקידים ציבוריים הדורשים מידה גבוהה של טוהר מידות ונקיון-כפיים. מגבלות אלה פרוסות על-פני החקיקה כולה. כך, למשל, חוק-יסוד: הממשלה מפקיע את זכותו של אדם שהקלון דבק בו מלכהן כחבר הממשלה.
השאלה האם דבק באדם פלוני קלון מתייחסת להקשר הנדון ולאספקטים הספציפיים העומדים לדיון. על-כן, בטרם הטבעת אות קלון יש לבחון, בין היתר, את טיב המעשים שבוצעו ונסיבות ביצועם, תדירותם, סוג וחומרת העבירות, מעמדו הציבורי של המורשע, הלך הרוח הנפשי שאפיין אותו, טיב הפגיעה בנפגעי העבירה בהם וסוג העונש שהושת על המורשע. בנוסף לכל אלה, יש לבחון את מהות העיסוק שאותו אדם מבקש לעסוק בו. בעניינו של ח"כ
צחי הנגבי, נודעת לקיומו של קלון השלכה מיידית: הנגבי מכהן בעיצומו של תפקיד שהקלון הוא מחסום לו. על-פי הוראות חוק יסוד: הכנסת, הטבעת קלון על הרשעתו תוביל להשעייתו מהכנסת.
קלונו של הנגבי?
ההכרעה האם ראוי להשית עליו קלון איננה פשוטה כלל ועיקר. מחד-גיסא, הנגבי הורשע בעדות שקר, עבירה אשר על-פני הדברים אות קלון טבוע בה. קל וחומר כאשר עסקינן באיש ציבור אשר אמיתות הצהרותיו היא לחם חוקו. מאידך-גיסא, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הטבעת אות קלון על הנגבי עלולה לעוות את רצון הבוחר. ניתן לטעון, כי בכל הנוגע ליושרו של איש ציבור, יש להותיר את הטבעת אות הקלון ביום הדין של הפוליטיקאים - יום הבחירות. כל זאת מקבל משנה-תוקף, בהתחשב בעובדה כי הפרקליטות איננה ממהרת, ככלל, להגיש כתבי אישום בגין עבירה של עדות שקר, חרף העובדה כי בתי המשפט קובעים, כעניין שבשגרה, כי עד פלוני או אלמוני איננו דובר אמת על דוכן העדים (ולעתים אפילו מקבלים את גרסתו כמהימנה ביחס לחלק אחר של העדות). במילים אחרות: עדות שקר היא תופעה שיש להוקיעה מכל וכל. עם זאת, המציאות מוכיחה כי הן הפרקליטות והן בתי המשפט "חיים בשלום" עם התופעה (משיקולים תקציביים או מכל שיקול אחר).
יאמרו אלה שיאמרו, כי יש להחיל דין שונה על הנגבי בהיותו איש ציבור. לכך אשיב, ואני מזמין את הקוראים לתקן אותי, כי למיטב ידיעתי לא הוגשו, בעת האחרונה, נגד אישי ציבור כתבי אישום בגין עדות שקר (חרף העובדה כי חלקם הורשעו מפני שגרסתם העובדתית על דוכן העדים נדחתה ונמצאו בה סתירות). כן יש לזכור, כי בית המשפט לא הרשיע את הנגבי בעבירות הקשורות למינויים פוליטיים (נשוא תחילת כל הפרשה). זאת ועוד - מדובר במעידה של איש ציבור בעל סגולות ייחודיות במינן. על כך מעידים
המכתבים הרבים ששוגרו לבית המשפט על-ידי
מליצי יושר רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית (החל בנשיא המדינה החמישי, דרך משפטנים בכירים וכלה בראש הממשלה בכבודו ובעצמו). אין זה המקרה, אפוא, בו עסקינן באדם אשר אינו ראוי לבוא "בקהל ישרים". יודגש, כי הואיל וקלון איננו חלק מההליך הפלילי - אלא נטוע בתחום המשפט הציבורי - אין כל פסול בכך שבית המשפט יתחשב במכתבים של אישי ציבור המגוללים את תרומתו הייחודית של הנגבי לעשייה הציבורית.
בנסיבות אלו, פתוחה בפני בית המשפט הדרך לבטא את שאט הנפש ממעשיו של הנגבי באמצעות גזר הדין. כך, למשל, ניתן להשית עליו ביצוע עבודות לתועלת הציבור בעמותה ציבורית הפועלת להשבת אמון הציבור בנבחריו. כך, בית המשפט, מחד-גיסא, יחייב את הנגבי להשיב, בעצמו, "מלמטה", את אמון הציבור בנבחריו, ומאידך-גיסא יאפשר לו להמשיך בפעילות הציבורית הברוכה בה הוא עוסק מזה שנים רבות.
