של מי הקלון הזה

אתחיל מהסוף - רציתי שפרשת צחי הנגבי תסתיים בגזר-דין שישאיר אותו בפוליטיקה. כששמעתי שהקלון יחייב אותו ללכת, חשתי אכזבה. כדרכן של אכזבות, זאת הגיעה אלי עם תאריך תפוגה של יומיים. אחרי שהתפוגגה, הגיעו השאלות. מי הרוויח, מי הפסיד. חלק מהפרשנים אומרים שהציבור הפסיד, יען כי הנגבי הוא מהאיכותיים שבנבחרינו, וחלק בטוחים שהציבור הרוויח. הקלון והסילוק יגרמו לפוליטיקאים לחשוב פעמיים בטרם ינסו לגנוב את דעתנו באמצעות שקר. שורות אלה עניינן, השימוש האסור בשקר. השקרן נדרש לשקר, כשברור לו שהאמת לא תעזור לו. בעניינו של הנגבי בית המשפט קבע: "שקר הוא שקר, ובכל שקר יש קלון". המסר ברור: השקר אסור! השימוש בו בלתי מוסרי, ומי שינסה להגיע אל יעדיו בעזרת שקר, חשוף לסכנת הרחקה, או לפחות להוקעה. שאלה: מי יגן על הציבור משקרנים שלא הגיעו לבית המשפט? התשובה צריכה להיות - התקשורת, אלא שהיא מועלת בתפקידה. רוני בר-און לדוגמה, כדי להיכנס לכנסת (2003) עשה דיל עם קבוצת פייגלין: תמיכה תמורת התחייבות חתומה לא להרים יד בעד הורדת ישובים. ההתחייבות הזאת הופרה. היה לו הסבר: "רק חמור לא משנה את דעתו". כדי לזכות בהבנת התקשורת, הוא נתלה באילן גמד שאמר "דין נצרים כדין תל אביב". כל נבחרי הציבור יודעים: אין שום בשורה בקלון של הנגבי. כללי המשחק לא ישתנו, ועולם כמנהגו ימשיך לנהוג. השקרנים שיתאימו את השקרים שלהם לאג'נדה של העדר, יזכו בהבנה, בתמיכה, בעידוד, או בהתעלמות. איתן הבר ניסח זאת כך: "שלא יוליכו אתכם שולל. הנגבי זוכה לברכות רק משום שזז מעמדותיו הקיצוניות הימניות אל מרכז המפה הפוליטית. אילו החליט לנוע לכיוון השני, היו כלי התקשורת יורדים עליו רצח" (ידיעות אחרונות, 14.7.10). ככה לא נלחמים בשקרנים. הקלון האמיתי הוא במצחם של בכירי העדר...