פעם, בזמנים שקטים יותר, היה משך חייה הממוצע של שערוריה תקשורתית - בין שבועיים לשלושה. עכשיו, בקצב הסהרורי של ימינו, תיחשב שערוריה תקשורתית שהצליחה לחיות יותר משבוע - כעניין גריאטרי.
ננסה להיזכר בשערוריות התקשורתיות של השבועיים האחרונים. תחילה התעוררה שערוריה תקשורתית בעקבות החלטת הממשלה לתמוך בחוק שיכיר בגיורים הדתיים שמבצע צה"ל (שערוריה בפני עצמה - צבא קובע בעניינים דתיים!). לא חסרו כמובן איומים במשבר ממשלתי שיביא אולי לבחירות חדשות.
אבל בתוך ימים אחדים תפסה את מקומה שערוריית ניצב בר-לב. בשל לוויית החן הסקסואלית שהתלוותה אליה, הצליחה שערוריה זו להחזיק מעמד שבוע (ואולי קצת יותר). אבל אז דחקה את רגליה הפאשלה של חברת סלקום. זו תפסה מקום שני ימים שלמים, ובמקומה באה הודעת שר המשטרה שלא יכריז על מינוי מפכ"ל עד שלא תיגמר החקירה בעניין ניצב דנינו.
שערוריה-זוטא זו שברה את שיא קוצר הזמן ונדחקה הצידה כבר למחרת, בשל עניין כבד באמת - השריפה בכרמל. תשומת הלב התקשורתית הבלעדית הוענקה לעניין כאוב זה (ולמחדלים שהתגלו בו) במרוצת חמשת הימים האחרונים! והנה פלא, היום נותרה רק שאלת ועדת-חקירה ממלכתית כן/לא, ושוב התעוררה הפרשה הנשכחת של חוק הגיור. שוב מהפכים לכאן ולכאן, והרב הראשי מכריז, ומי שמאיים מאיים, והמשבר הממשלתי הבא מרים את ראשו המכוער.
מכוער, אמרתי? מה שמכוער באמת הוא שממשלה של מדינה דמוקרטית עוסקת במה ששום ממשלה אינה צריכה (בעצם, אינה רשאית) לעסוק בו - בפסיקת הלכות בעניינים דתיים. שממשלה תתערב בעניינים דתיים?! שממשלה תקבע בהחלטת רוב מי גויר כהלכה ומי לא?! זו כבר מגה-שערוריה, אף שבה אין התקשורת עוסקת, אלא רק בספיחיה הטריוויאליים.
החטא הקדמון הוא בכך שלשאלה מיהו יהודי - הזכאי לא רק לעלות ארצה על-פי חוק השבות אלא גם להתאזרח בה אוטומטית ולהשתתף בבחירת מוסדותיה אפילו לפני שלמד את שפתה - נתנה הכנסת תשובה בתיקון משנת 1970, שקבע כי לעניין חוק השבות יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר והוא אינו בן דת אחרת". זו אינה הגדרה לאומית, ואינה הגדרה אזרחית. זו הגדרה דתית. הגדרות דתיות הן עניין המסור למוסדות הדתיים ולא למוסדות המדינה.
יש כאן, כמובן, שאלה צדדית - מי הם המוסדות הדתיים האלה? כל דת ונהליה שלה. מוסדות קתוליים קובעים הלכות לנוצרים קתולים. מוסדות פרוטסטנטים קובעים עמדות בעניינים תיאולוגיים של הנצרות הפרוטסטנטית. אצל המוסלמים יש סונים ושיעים ועוד כמה זרמים קטנים יותר. אבל אצל היהודים?
גם אצל היהודים יש זרמים. בארצות הברית, הזרם הגדול הוא הרפורמי. אחריו בא הקונסרבטיבי, והזרם הקטן ביותר הוא האורתודוקסי. בישראל, אף שהזרם (אם מותר לקרוא לו כך) הגדול הוא הזרם החילוני, מטעמים שאין להם שום קשר עם החוויה הדתית של האזרחים היהודים, הזרם הקובע הוא זרם המיעוט בעם היהודי - האורתודוקסי. במשך כשישים שנה מיוצג זרם זה בממשלות כמפלגה פוליטית. כמעט בכל התקופה הזו היו נציגיו לשון-מאזניים קואליציונית. זו כשלעצמה רעה חולה. כשם שממשלה אינה צריכה לעסוק בענייני דת (אלא, לכל היותר, לאפשר חופש לאזרחיה להיות בני דת - או בני בלי דת - כפי שירצו), כך אין מקום שסמכויות דתיות יפסקו בעניינים המסורים לממשלה. אבל מקורה הוא בחטא הקדמון של הגדרה לאומית באופייה על-פי עקרונות דתיים, מה שמביא מוסדות דתיים להתערב בעניינים אזרחיים ומוסדות אזרחיים להתערב בעניינים דתיים.
באמת הגיעה השעה להפריד בין הדת למדינה. הדת לא תתערב בענייני המדינה, והמדינה לא תפסוק הלכות בענייני דת. לדחות על הסף את חוק הגיור, את ההתערבות הגסה של רשות אזרחית בעניינים דתיים!
