ד"ר אבי בן בסט וד"ר מומי דהן בספרם "הכלכלה הפוליטית של הרשויות המקומיות" בהוצאת המכון לדמוקרטיה דנים בהרחבה בסוגיה, לפיה משרד החינוך מאשר לרשויות המקומיות להוסיף 12 שעות שבועיות (עד כה היה אישור ל-3 שעות) וזאת במימון מקומי: הורים, קרנות, עמותות, חברות עירוניות. כשבחלק של המקרים על כל שקל שהצליחה הרשות המקומית לגייס, משרד החינוך משקיע שקל משלו.
לכאורה יש לברך על הוספת 12 שעות הוראה לתלמיד, אך למעשה נוצרה תופעה של
אי שוויון בחינוך. רשויות חזקות מוסיפות אותן 12 שעות ורשויות חלשות אינן יכולות להוסיף אפילו שעה אחת. הרשויות הנכללות בשלושת האשכולות הנמוכים - בין 150 שקל ל-700 שקל לתלמיד אינן יכולות לתת מה שמושקע בתלמיד ברשויות של האשכול השמיני - 4180 שקל לתלמיד לשנה.
הסתדרות המורים הייתה חייבת לצאת למלחמת חורמה נגד התופעה, שההוצאה הציבורית הכוללת לחינוך ממקורות ממשלתיים ומרשויות מקומיות בחמשת האשכולות העליונים גבוהה בארבעים אחוז מההוצאה בחמשת האשכולות התחתונים.
יתרה מזאת טווח ההוצאה לתלמיד באשכולות השונים מגיע עד כדי פי שניים.
לתופעה הזו בעברית קוראים אי שוויון. ונגד אי שוויון חייבת הסתדרות של מורים להאבק. ואם היא לא נאבקה נגד התופעה הזו, הרי היא לא הכינה את שעורי הבית שהייתה מחויבת להכין. היא נכשלה בבחינה במקצוע ראשי - שוויון בחינוך. לכן המורים חייבים לתת לה ציון נכשל בתעודה. והציון הזה צריך לקבל את ביטויו בקלפי ביום הבחירות.
הסתדרות מורים נדרשת לא רק למאבק על שכרו של המורה . הסתדרות המורים חייבת לעמוד כסכר איתן המונע את שיטפון האימה החינוכית העולה מתוך הנתונים האלה. ולא נגעתי בכלל בנושא כיצד משלמים למורים המועסקים ב"תשורה" הניתנת של 12 שעות שבועיות תוספת למערכת. אני לתומי הבנתי במשך ארבעים וחמש שנות עבודתי במערכת החינוך, שחינוך ממלכתי מציב את כל ילדי ישראל - יהודים וערבים, חילוניים ודתיים - בנקודת זינוק דומה .
משרד החינוך בסיוע של שתיקה מוחלטת ובלתי מובנת של הסתרות המורים, לא רק שהפסיק לבלום את הנסיגה מתפישת החינוך הציבורי, אלא הוא שוחק את אחד מיסודות החינוך הממלכתי. אני מבין את חוק חינוך ממלכתי בכך שתוספת השעות היא חייבת להיות לכל ילדי ישראל ו
במימון ממשלתי מלא ולא בקומבינות.
הסתדרות מורים, שאינה נאבקת על דברים ערכיים, איפשרה את יצירת האתוס של גמישות ניהולית, שהצמיח מסלולי הכשרה קצרצרים קוסמטיים כמו לאנשי היי-טק, שסביר להניח כי יעבדו בהוראה פרקי זמו קצרים ולא התייחסו למקצוע כאל מקצוע ראשי, וזאת מבלי לפגוע באותם אנשי היי טיק שהתגייסו למלאכת ההוראה בקדושה רבה . הסתדרות מורים, שאינה נאבקת על ערכים, אפשרה צמיחת גידולי פרא במערכת החינוך וזאת מבלי שהסתרות המורים אמרה לא (!!!) בכל העוצמה הארגונית העומדת לרשותה.
בהרצליה משלמים 6.000 שקל עבור שעות נוספות בחטיבת הביניים "יד גיורא" (
עיתון הארץ, 22.9.09. -
אור קשתי) בבית הספר "בן-גוריון" בגבעתיים קונים ההורים יום לימודים ארוך בתנאים משופרים בעלות של 10.000 שקל (
עיתון הארץ , 30.10.09, אור קשתי). ההורים בבית הספר הממלכתי ע"ש "בן-גוריון" בקריית גת ובית הספר הממלכתי "יד גיורא" בקריית מלאכי ידם אינה משגת לרכוש שירותים אלו, וכך המצב בבית הספר בכפר הערבי ג'ת ובעיר הבידואית רהט. המספרים האלו מספרים את סיפור אי-השוויון במערכת החינוך, שהתאפשר אך ורק, כי קיימת הסתדרות מורים שלא הקדישה את כל כוחותיה למגר תופעות נלוזות של אנטי-חינוך.
בישובים מבוססים משרד החינוך מאפשר להורים לעצב את חינוך ילדיהם באמצעות מסלולים ייחודיים בבתי ספר ייחודיים במימון פרטי בתוך מערכת ציבורית, שמוסיפה את מימונה על-פי הסכמים מקומיים כאלו או אחרים, שלרוב נקבעים על-פי העיקרון של שקל ציבורי תמורת שקל פרטי. ואילו בישובים חלשים המלכר"ים והתאגידים, המפעילים תוכניות לימוד, יכולים למכור בבתי ספר חלשים כמעט כל תוכנית שבאמתחתם. ולזה קוראים בעברית פשוטה - קומבינה, שיש גם מי שגורף שם כסף, למרות השם היפה המודבק להם - מוסדות ללא כוונות רווח.
הסתדרות המורים, בהנהגתה הקיימת, לא העלתה אף לא נושא אחד מהנושאים האלו על סדר היום הציבורי. היא לא נתנה את דעתה לנושאים ערכיים, שהם בנפשה של החברה, לכן היא חייבת ללכת .... או שנשמע בתקופה שנותרה בשורה להערכות חדשה במאבק על דמותו של החינוך הציבורי תוך הבטחה,
שכל המועסקים במערכת החינוכית יועסקו רק באמצעות משרד החינוך במשכורות, להן מתלוות כל הזכויות הסוציאליות, ולא ילבישו עליהם את בלואי הביגוד המטולא שמלבישים המלכר"ים והתאגידים את מערכת החינוך.
