ההסלמה הנוכחית בדרום, מבחינת עיתויה ונסיבותיה, מוגיעה את מוחם של גורמי ההערכה, כמו גם פרשנים לענייני ביטחון.
מהבחינה העובדתית, אין עוררין על כך שהגורם האחראי לייזום הירי הנרחב הוא ארגון הג'האד האיסלאמי הפלשתיני; אולם ניכר כי בהינתן העובדה שממשל החמאס מתיימר להציג דימוי שלטוני איתן, מה גם שעל פני הדברים בולט לעין אינטרס חמאסי לנצור אש מול ישראל, לפחות עד השלמת חלקה השני של "עסקת שליט", הרי שהיה מקום להניח כי ייכפה על הג'יהאד ריסון מירבי בכוח הזרוע השלטונית ברצועת עזה.
מכל מקום, ניתן לזהות מאמץ מערכתי ישראלי מודגש, לבדל בין החמאס לבין הג'יהאד, הן בהתבטאויות של דוברים רשמיים והן בתדרוכים של גורמי צה"ל לכתבים הצבאיים.
גישה סטרילית זו עוררה זה מכבר ביקורת ציבורית ופוליטית בישראל, שהרי רקטה היא רקטה באשר היא ואין זה משנה איזה ארגון טרור יזכה בקרדיט לשיגורה. העובדה היא שכל סבב הסלמה כזה משתק את החיים הסדירים בחבל ארץ נרחב ביותר בישראל, וזוהי לכל הדעות מציאות בלתי נסבלת.
בשונה מסוגיות אחרות, דומה כי בישראל מתקיים מעין קונצנזוס באשר לזיהוי מימד הסיכון המהותי הנשקף לישראל מהיווצרותה של יישות איסלאמית קיצונית ברצועת עזה, והפנמה כי החמאס אינו יכול להיות בן שיח למו"מ מדיני, בהינתן המצע הרעיוני שלו המטיף להשמדתה של המדינה היהודית. לפיכך, ובפרט לאחר החזרתו של החייל
גלעד שליט, פחת במידה רבה האילוץ מבחינתה של ישראל, בהתייחס למהלך צבאי נרחב שיכוון להכות בבסיסי החמאס ושאר ארגוני ההתנגדות ברחבי הרצועה.
מניתוח ההתנהלות הישראלית לנוכח סבב האירועים הנוכחי, משתקפת מדיניות זהירה ומבוקרת בעליל, תוך העדפה של פעילות סיכול ויירוט נקודתיים, זאת להבדיל מענישה קולקטיבית במתכונת של תקיפות אוויריות מול בנק מטרות מאותר. התנהלות מאופקת ומחושבת זו, הגם שהיא מצטיירת כהפגנת חולשה, ראויה להערכה בהקשר הנוכחי, שכן מסתמן כי ממשל חמאס "קורא את המפה" ואינו מצטרף ל"חגיגה" בניצוחו של הג'האד האיסלאמי.
מניעיו של הג'האד האיסלאמי בעצם נטילת היוזמה הצבאית והצבת האתגר בפני ישראל זכו לפרשנויות מגוונות, ובהן, ציון יום השנה לזכרו של ראש הארגון, פתחי שקאקי; הבעת מורת רוח מ"עסקת שליט" והתרסה כלפי תנועת החמאס; בחינת ביצועי "כיפת ברזל" ואיתור נקודות תורפה בתורת הפריסה של הסוללות; וכן, "ניסוי כלים" של רקטות מדורות מתקדמים לטווחים ארוכים יותר מה"גראד", שהוברחו לאחרונה לרצועת עזה.
האמור לעיל נשען על הערכות הגיוניות, שאינן משוללות יסוד; אולם ספק אם יש בהן כדי לספק הסבר מניח את הדעת ליוזמת הירי הפתאומי מבית היוצר של הג'האד האיסלאמי. בשל כך, נראה כי יש לקשר את שיגורי הרקטות, לפחות את אירוע הירי המפתיע מה-26 באוקטובר, שהפעיל את צופרי האזעקה עד לפרברי ערי המרכז, להקשר החורג מהקונטקסט הפנים-פלשתיני ו/או הישראלי הישיר. במילים אחרות, ניתן לזהות תשתית ראייתית הגיונית היוצרת זיקה בין האירוע לבין ההקשר האזורי, ובדגש ממוקד למישור הישראלי-אירני.
ראוי להדגיש כי לפחות מהיבט העיתוי, משתקפת קורלציה בין העיסוק התקשורתי בארץ ובמערב, בהיערכות ישראלית לבצע תקיפה צבאית נגד מתקני הגרעין באירן לבין שיגורי הרקטות ארוכות הטווח לעומק שטחה של ישראל. לפי קו מחשבה זה, נראה כי הירי של הג'יהאד בוצע על-פי הוראה מטהרן, ומטרתו הממוקדת הייתה להמחיש, ולו על קצה המזלג, כי הארסנל הבליסטי שבידי הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה יש בו כדי להנחיל מסר הרתעתי לישראל, היה ותשקול לממש אופציה צבאית נגד אירן.
זאת ועוד; הרמזים הנשמעים מפי דוברים של הג'יהאד האיסלאמי בדבר קיומה של אופציה רקטית שביכולתה לפגוע בערים גדולות במרכז הארץ נועדו לעבות מימד זה. יהא זה סביר להביא בחשבון כי הג'האד האיסלאמי ישאף להמחיש יכולת מעין זו בעיתוי קרוב.
חשוב להדגיש כי זה מכבר נהיר כי ארגון הג'האד האיסלאמי מייצג סוג של "קבלן ביצוע" ( PROXY) מטעמה של טהרן, בהקשר הישראלי. בהתאם לכך, נהנה ארגון זה מאספקה שוטפת של אמצעי לחימה מתקדמים מאירן, דרך חצי האי סיני, לעזה. המטרה העיקרית של צבירת הארסנל הרקטי במחסני הג'האד נועדה לשימוש "ביום סגריר", על-פי פקודה מטהרן.
יש להזכיר גם כי רק לאחרונה (מאי 2011), קרא נציג הג'האד האיסלאמי בטהרן, נאסר אבו-שריף, לשלטונות אירן, לפתוח נציגות בעזה. לדבריו "רצועת עזה היא כיום אזור כמעט משוחרר מכיבוש ולפיכך פתיחת נציגות אירנית תהיה בבחינת מהלך טבעי".
בשולי הדברים, אין לשלול את ההיתכנות לפיה העצמת השיח הציבורי בתקשורת הישראלית בסוגיית האקוטיות של האופציה הצבאית נגד אירן, מייצרת מעין "תמריץ" אירני-ג'האדיסטי, לשגר בעיתוי הנוכחי, "מסרי הרתעה" לישראל, על כל המשתמע מכך. ודי לחכימא ברמיזא.
