הרכבה הנוכחי של הוועדה למינוי שופטים הוא: יו"ר שר המשפטים (מכוח התפקיד) + שר נוסף, שלושה שופטים עליונים, שני חברי כנסת + שני חברי לשכת עורכי דין - סה"כ תשעה חברים. הרכב זה מכהן כבר שנים רבות ונחשב בעיני רבים כשיטה הטובה והמאוזנת ביותר, ואילו בעיני אחרים כאחיזת עיניים בלבד. המתנגדים טוענים ששלושת השופטים העליונים שבאים מתואמים ומגובשים, בתוספת קול אחד, לפעמים שניים, שהם בדרך כלל מגייסים בקלות, ומהווים רוב שמספיק להעביר או למנוע כל מינוי שהוא לרצונם או שהם מתנגדים לו. מכאן באו הטוענים, שמדובר בגוש אקטיבי של "חברינו", הקובעים למעשה מי ימונה לעליון ולפעמים גם למחוזי.
המחלוקת שהתגלעה לאחרונה, בוועדה למינוי שלושה שופטים לעליון, אשר דרשה "דיל" בין שר המשפטים
יעקב נאמן ונשיאת העליון השופטת
דורית ביניש, מוכיחה שהשיטה חורקת. כאשר המינויים נקבעים על-פי דילים - בשיטה "שמור לי ואשמור לך", לאמור: שופט שלי, שופט שלך, אני חייב לך מינוי לוועדה הבאה. אז מבינים שהשיטה לא פועלת כנדרש כראוי וכמצופה.
גם המסורת שהשתרשה - שיש בעליון כיסא דתי, כיסא מזרחי וכיסא למיעוטים - אינה מצביעה על מהלך תקין, ראוי ואובייקטיבי, בנוסח הסיסמה: הטובים והמתאימים ביותר ייבחרו. הדרישה שבית המשפט העליון ישקף את החברה, את הדעות והאיזון שביניהן, אינה תלושה מהמציאות. חבל שצריך לעשות זאת בתפירה גסה, כמו נציג מזרחי, נציג דתי ונציג מוסלמי.
כאשר מינו לעליון בלחץ מאסיבי של שר המשפטים דאז,
מאיר שטרית, את השופט
אדמונד לוי, גם הוא בדיל מסורתי, ההצלחה הייתה כפולה. שכן אדמונד לוי הוא גם מזרחי וגם דתי - שניים במכה אחת. בלי שום קשר לדיל, התברר שהשופט אדמונד לוי היה בחירה טובה. הוא היה חברתי, רגיש לזכויות האזרח ושיקף נאמנה את רוח רוב הציבור בישראל בפסיקותיו ובהחלטותיו.
לקבוצה זו ניתן לצרף גם את השופטת העליונה (שפרשה בינתיים)
דליה דורנר, שהיא אומנם ילידת טורקיה, אבל הייתה צברית יותר מהצברים ופסיקותיה בתחום שמירה על זכויות האזרח, המיעוטים, הקבוצות החלשות בחברה, כמו ניצולי שואה, היו בראש סדר עדיפויותיה ופסיקותיה. כלומר, אפשר לומר שגם "דילים" מולידים שופטים מעולים, רק חבל שהבחירה שלהם לא נעשית על-רקע אישי, מקצועי ולא כהתדיינות פוליטית, עם שיקולים עדתיים ומכסות של כיסאות דתיים, מוסלמים או נציג מהמגזר הפרטי.
