הציפייה האלמנטרית מרשויות אכיפת החוק היא לנהוג בקור רוח ובמקצועיות גם כשמסביב יהום הסער והציבור רוצה דם. אך הימים האחרונים מטילים צל כבד על שיקול הדעת של
שי ניצן ומערכת התביעה שתחתיו. אלעד מאיר, אלחנן גרונר, ירון כלאב וידעיה שהם נעצרו לאחר אירועי תג המחיר הקשים בחטמ"ר בנימין. למשטרה אין ראיות של ממש נגדם, אבל היא גילתה שהם שלחו את המסרונים לבני הנוער שהגיעו להפגנה נגד פינוי רמת-גלעד.
ועכשיו נסו לעקוב אחרי הלוגיקה של התביעה: כדי לשלוח את המסרונים אנשי הגבעות היו צריכים לדעת שהצבא והמשטרה מתכננים להרוס את רמת-גלעד, ולצורך כך הם היו צריכים להשיג נגישות ל"מידע ביטחוני חסוי". אז במה מאשימים אותם? בריגול! לא פחות. ריגול הוא עברה שהעונש המזערי עליה הוא שבע שנות מאסר, והפרקליטות רוצה להטיל אותה על אנשים ששלחו סמ"סים כדי לקרוא לאזרחים להפגין נגד הריסת ישוב.
האישום ההזוי הזה מצטרף לכוונה להאשים בהטרדה מינית את האברך שלמה פוקס שהעליב את החיילת דורון מטלון ב"קו המהדרין" בירושלים. המופרכות של האישום לא בלבלה את השופטת אילה זיסקינד, שהחליטה על הארכת מעצרו של האיש.
אפשר לחזור על כל הקלישאות: זאב זאב, תפסת מרובה לא תפסת, כל המוסיף גורע, הקדיח את הקדרה. אבל זה מיותר. לא צריך יותר משכל ישר כדי להבין שההיסטריה הזו לא תחזק את שלטון החוק, אלא רק תכרסם קשות בלגיטימציה של מערכת המשפט, ותקטין עוד יותר את הסיכוי שהאזרח הפשוט יאמין שמישהו שם מתעניין בעשיית צדק.
