"אל תצחיק אותי", אמר אורן כשהמליץ לי לבקר במתחם התחנה בתל אביב. "הילדים ייהנו. תעביר פה ארבע שעות". אז קמנו ויצאנו בבוקר למתחם התחנה.
פעם היו פה אנשי חזון ומעש נוצרים פרוטסטנטים שבאו לארץ ישראל מאירופה, מגרמניה ליתר דיוק, מתוך אמונה שהקמת כפרים יצרניים תקרב את הגאולה. אלה נקראו הטמפלרים שהתיישבו בארץ: שרונה היא הקריה, וילהלמה היא בני עטרות, ולדהיים היא אלוני אבא ובית לחם הגלילית ובמקומות נוספים בארץ.
בראשית המאה ה-20 בנתה משפחת וילנד במתחם תחנת הרכבת יפו (מנשיה) את ביתה, וילה וילנד. לצד ביתם המפואר הוקם מפעל מלט ומרצפות שסיפק את חומרי הבנייה ליפו ולעיר העברית הנבנית, תל אביב. מסילת הברזל פורקה על-ידי הטורקים והוקמה שנית באופן "צנוע" יותר על-ידי הבריטים. תחנה זו הייתה הראשונה שהוקמה במזרח התיכון מחוץ לטורקיה ולמצרים, ושימשה תחנת הקצה המערבית של מסילת הרכבת לירושלים. במלחמת העצמאות הייתה התחנה קו החזית בין ערביי יפו לבין יהודי תל אביב, ולאחריה הפכה לבסיס צבאי של הצבא הצעיר עד שנות ה-80.
אין פה חרדים
למבקר במתחם התחנה המשוחזר להפליא ומהווה מקום בילוי שוקק-חיים יש הרגשה של נוסטלגיה. בתי התחנה המשוחזרים, מסילת הברזל וקורות העץ הנושאים ריח עץ כבד, הקרונות, המחסנים, כל אלה נושאים עימם עוצמה. הביקור בתחנה זימן לי תמונה מרהיבה של שחזור תקופה שספק אם מי מהמבקרים במתחם מעלה בדעתו.
והנה אישה מבוגרת, כבת שמונים, לבושה בחליפה ורודה לבנה, דווקא זו נראתה לי כמישהי שעברה שייך למקום. אולי נכדה של? הגברת שוחחה בטלפון הנייד ואיחלה לדובר בצידו השני של הקו חג שמח. "יש פה הרבה אנשים היום", אמרה. "מזל שהחרדים לא גילו את המקום. לפחות לכאן הם עדיין לא מגיעים". וכל כך רציתי לדבר איתה ולא הצלחתי. נכון, לא ראיתי חרדים מסתובבים פה. ובאמת אין סיבה שיגיעו לכאן. כאן עיר הזימה, יש בתי קפה, רחמנא לצלן. ובנות ישראל כאן חשופות כתף.
ילדיהן מסתובבים בחצר, חלקם צופים בקוסם, חלקם בתיאטרון בובות, ויש גם אישה שהתחפשה לפסל, אבוי! ויש ילדים שמעלעלים בספרים בחנות הספרים המלאה בספרות מקומית וזרה. בזו החנות בחר עומרי את ספרו הראשון מבין מבחר ספרי הילדים. באדיקות אחז בספר והחל קורא בו מיד עם צאתנו מהחנות. זו חוויה בפני עצמה. וזוהי תל אביב, עיר רב-גונית.
המלצרית האדיבה בבית הקפה התנצלה שהמקום כשר. התרגלתי לזה. בנימוס ניסתה להגניב לי כוס פיג'לינג קרה. כמה מרענן לו יכולה היתה.
זכרונות
החום של תל אביב הביא אותי לסייר עם משפחתי ברחובותיה הצרים של נוה צדק, בתי משפחת שלוש, קולנוע עדן, הקיוסק הראשון, בית הספר תחכמוני והסליק בואכה שדרות רוטשילד על בנייניהן המפוארים של פעם. חלקם משופצים וחלקם מגדלי מפלצת חדשים. בחלק מהבתים נותרו כניסות הלבנים ששימשו מסתור מפני ההפגזות. והנה חרדי חבוש שטריימל פוסע בשדרה. בתל אביב אין זה מוזר. זה נראה פשוט ונוח. מסתדרים.
כך גם פועלים דוברי ערבית משפצים את הרחובות והבניינים, וליד בית מספר 8 ברחוב מזרחי, הקרוי היום רח' שטרן, הבית בו מצא את מותו אברהם "יאיר" שטרן, עובדים במרץ הפועלים ה"זרים" (לא רק דוברי ערבית) בהכשרת הקרקע לבנייתם של מגדלי יוקרה למגורים. שכונת פלורנטין תהפוך בשנים הקרובות לאזור מגורים יוקרתי. פליטי הודו והמזרח הרחוק הדרים בה היום לצד הזרים מאפריקה ייאלצו למצוא להם דירות זולות יותר בעיר המתפתחת.
מי ייתן ופרנסי העיר המתפתחת ללא הרף ישכילו לשמר את המבנים ההיסטוריים, ויהא זה שכר לימוד עבור מחיקת סמלה של העיר, הגימנסיה הרצליה. ומי שרוצה לחוות מעט מהגימנסיה מוזמן לקרוא את ספריהם של פוצ'ו ("המורה הדגול שמילקיהו"), אוריאל אופק, נחום גוטמן.
בצמוד לתיאטרון הבימה ולהיכל התרבות שוכן גן יעקב. גן יעקב נחנך ב-1964 והוא הוקם על שטח של שלושה וחצי דונם ותוכנן על-ידי האדריכל יעקב רכטר עם אדריכל הנוף אברהם קרוון. הגן נבנָה על גבעה שנמצאה ליד בית הבימה לפני הקמת היכל התרבות. הגן בנוי שני מפלסים המחוברים בִּגשרים כדי לשמור על עצי השקמה העתיקים הנטועים בו. שולבו בו עצי שקמה עתיקים (הגזע של אחד מהם ממולא כעת בבטון מחשש שיקרוס), צמחייה אחרת וספסלים מוצָלים. הגן נקרא על שמו של יעקב סוראסקי, בנו של הבנקאי אליאס סוראסקי ממקסיקו שתרם להקמתו.
יש לי זכרונות ילדות מרתקים ממקום מופלא וקסום זה. לכאן נהגה אמי להביאנו, אותי ואת רונית, אחותי התאומה, מדי שבת אחר-הצהריים. מצוידים בכריכים ובפירות היינו מבלים בגן כמה שעות. אני הייתי מטפס על עץ השקמה העבות כמעט עד לצמרת, ואימא הייתה צועקת שלא אטפס גבוה מדי. בבריכות היו הצפרדעים מקרקרות, ובין הצמחים לבין השקמים היינו משחקים מחבואים. גן קטן וקסום, פינת חמד. משום מה לא עצרנו בגן. לא יכולתי לרדת ולראות את הגן ששינו את מראהו. הבטתי מחלון הרכב על השקמה הוותיקה כאומר לה "שלום, זוכרת אותי?".
