מבקר המדינה השופט בדימוס לינדנשטראוס אוהב לדחוק את גבול המעטפת בכל האמור בביקורת המדינה. הביקורת שלו אינה נוגעת רק לתפקוד המדינה, לאופן שזו מתרגמת את הכוח והתקציבים שקיבלה מן הציבור לשם עשיית עבודתה, אלא גם לערכים המוסריים שלאורם היא פועלת. מכל הדוחות שהוציא לאור, זכתה ביקורתו אודות חיל החינוך של צה"ל לתהודה הרחבה ביותר, ובצדק: הדוח הזה נוגע לא לטפל, כלומר לתפקודו ויעילותו של מנגנון הממומן מכספי המדינה, אלא למהות, דהיינו המלחמה על נפשה של מדינת ישראל. בקרב הזה, מתריע המבקר, מופר הסדר הישן והטוב, זה של קונסנזוס, ומופיע סדר חדש ולא רצוי, שמחוץ לקונסנזוס. בכך מצטרף המבקר ומטיל את כובד משקלו הציבורי למכתבים של קצין חינוך ראשי שמדגיש: "תהליכי הכרסום והסחיפה בבסיס השירות המשותף מעצימים מאוד את האתגרים והאיומים על המשך קיום מודל צבא העם, ומחדדים מאוד את הצורך לעסוק בו
כנושא אסטרטגי עבור הפיקוד הבכיר של צה"ל".(הדגשה במקור).
המלחמה שבה מדובר היא זו המְפַלגת את ישראל הציונית לשני מחנות: המחנה הנאור, השפוי, החילוני, ההומניסטי, שוחר זכויות
האדם - מול המחנה הסהרורי, הלאומני, ההזוי, האמוני, שוחר זכויות היהודים. קצין חינוך ראשי נזעק אל מול התופעה שכרסום וסחיפה דוחקים את רגליו של הממסד החינוכי הישן והטוב, הקונסנזואלי, לטובת סדר יום השייך למחנה השני, שאינו בקונסנזוס. יתר על כן, הגורם המזוהה כדוחק, סוחף, מאתגר, ופוגע בצבא העם, הגורם המהווה איום אסטרטגי על המטכ"ל, הוא...הרבנות הצבאית. הרבנות הצבאית מקודמת לדרגה של איום אסטרטגי כמו אירן, כמו חמאס, כמו ביטול הסכם השלום עם מצרים, וחובה על הפיקוד הבכיר לעסוק בה באותה רצינות.
חשוב ביותר, כי קצין חינוך ראשי מזהה את מיקומו של הפיקוד הבכיר של צה"ל במחנה הראשון לעיל, ודורש ממנו התייחסות לאיום האסטרטגי כמצופה מבעל ברית מאוּים.
כמו כישלון של כל פעולה צבאית, מפשיטת כראמה ועד למאווי מרמרה, גם כישלון במלחמה על נפשו של החייל הישראלי חייבת תחקור. המבקר מסכם את התרשמותו מאיכותו של חיל החינוך, מאיכות החינוך שמקבל החייל ממפקדיו, ומסכם בעגמומיות כי: "למרות חשיבותו של מסמך 'ייעוד וייחוד' כבסיס לפעילות החינוכית בצה"ל ולמרות הפעולות שנקט חיל החינוך להטמעת תפיסתו, תוכן המסמך ותפקידו המכונן בפעילות החינוכית בצה"ל לא הוטמעו, ורבים מהמפקדים כלל אינם מודעים למסמך ולתפקידו בתפיסת החינוך בצה"ל".
הרבצ"ר אינו מסתתר במדרון האחורי
המסמך העומד בבסיס מערכת הערכים שצה"ל, בהיותו צבא העם, אושר על-ידי הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון וכולל את המרכיבים הבאים: "דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, חיי אדם, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות". בין מרכיבי התוכן הרבים של תפיסת "ייעוד וייחוד" נמנים "גיבוש הזהות הלאומית של חיילי צה"ל; חיזוק הקשר לארץ ולערכי הציונות; חינוך להנחלת זכרון-השואה; המפקדים כמודל לחיקוי, וטיפול בקליטת עלייה". המבקר מודיע לנו כי מפקדי צה"ל ומחנכיו אינם עומדים במשימה של חינוך לאור המסמך הזה, אם מבורות ואם מחוסר עניין.
אל הריק הזה נשאבת הרבנות הצבאית, המשתמשת במשאבים שונים, בעיקר אזרחיים, כדי להעניק לחיילים תוכן חינוכי. השאלה היא, האם התוכן שמעניקה הרבנות הצבאית תואם את מרכיבי המסמך ואת ורוחו. בשום מקום המבקר אינו אומר כי הרבנות אינה עושה זאת, או שהיא מכניסה תכנים המנוגדים למסמך. לדעת המבקר, ולדעת כל המבקרים האחרים של פעילות הרבנות בשנים האחרונות בהנהגתו של הרב הצבאי הראשי
אביחי רונצקי, היא עושה זאת טוב מדי, עם דגשים שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסת העולם של המטכ"ל, התקשורת, והמשפט - המגולם בדמותו של מבקר המדינה, שופט מחוזי בדימוס, מר
מיכה לינדנשטראוס. המבקרים מדגישים שוב ושוב את היותו של הרב הצבאי הראשי מתנחל בארץ ישראל, עובדה המעכירה את האור שבו נראית פעילותו החינוכית.
חלק חשוב מן הביקורת הוא על השימוש שעושה הרבנות הצבאית במשאבים אזרחיים. חיל חינוך חש פגוע ומבוזה כאשר אינו מצליח להעמיד משאבים מקבילים או טובים מאלה של הרבנות הצבאית. והשאלה היא למה? אפשרות אחת היא שאין כאלה משאבים, כיוון שהמערכת האזרחית חדלה לעסוק בחינוך העולה בקנה אחד עם מסמך רוח-צה"ל. האפשרות השנייה היא שהמפקדים, מן המטכ"ל ומטה, אינם מאמינים כלל במסמך, אינם חושבים שהוא מייצג את הרוח הרצויה בצה"ל, ועל כן אינם מקציבים את המשאבים הדרושים להנחלתו לכלל הכוח. שתי האפשרויות אינן סותרות כמובן זו את זו, ואף ייתכן כי הן משלימות וסינרגיסטיות. ייתכן כי הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון התכוון לתופעות אלו בדיוק, כאשר אמר כי בקריה חלה חובת נעליים גבוהות מפני הנחשים. איש לא יודה שרוח צה"ל היא אות מתה, ולכן לא נקבל תשובות ישירות לשאלה.
ובאשר לטענה כי מעורבות יתר של גורמים אזרחיים היא בעייתית, הרי אין מגוחך ממנה. אם אכן מדובר בצבא העם, הרי האזרחים והעם - חד הם: כל חייל הוא גם אזרח, וכל אזרח ראוי לו שהיה חייל, על-פי חוק שירות חובה תשי"ט. אם יימצא הגורם האזרחי המסית נגד שירות, או נגד מדינת ישראל, כגון כל אותם ארגוני "זכויות האזרח", חזקה על צה"ל שלא ייתן להם דריסת רגל ומגע עם חייליו. אבל מה הפסול בגורם המבקש ללמד את ערכי רוח-צה"ל על בסיס מסורת של 3000 שנה?
משוועים לגיבוי רוחני-ערכי
שאלה נוספת היא מה תפקידה של הרבנות הצבאית בצה"ל. גם כאן נחלקות הדעות. האחת, הרבנות היא זרוע לוגיסטית שתפקידה לבצע את פקודות הצבא בנושא של כשרות המזון, ושירותים ליטורגיים כגון חלה, ארון-קודש, יין לקידוש ומצות לפסח. השנייה, הרבנות היא חלק מובנה של הכוח, התומך במערך הלחימה בדיוק כמו שירותי רפואה, אספקת מזון, וכושר גופני. על-פי גישה זו, הכושר הנפשי-רוחני הוא חלק מן הכושר המבצעי, והרב הצבאי הוא מרכז כוח רעיוני המסייע לחיילים לעמוד במשימותיהם על-פי רוח צה"ל כמפורט במסמך. אין בכל הפקודות איסור על פעילות חינוכית של הרבנות ביחידות הלוחמות, ועל כן יישום הדעה השנייה תלוי בעיקר ברוח המפקד. ישנם מפקדים התופסים עמדה במדרון אחורי וממתינים לפקודה, וישנם מפקדים המזהים צורך מבצעי ומסתערים בפקודת "אחרי". מסתבר כי הרבצ"ר הקודם היה מן המסתערים, בדיוק על-פי המתווה של "דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, חיי אדם, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות", בעוד שהרבצ"ר הרצוי למטכ"ל, זה שאינו מהווה סיכון אסטרטגי, הוא כזה המסתתר במדרון אחורי, בניגוד לרוח צה"ל.
במקורות נאמר כי לפני כל יציאה לקרב חייב הכוהן לעמוד לפני הכוח ולחזק את רוחו. כאשר היה עם ישראל יוצא למלחמה, היה הכוהן עושה כן בעודדו את הלוחמים: "אל יירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".(דברים כ"ח). על-פי התלונות הנמרצות של קצין חינוך ראשי, אחד המפגעים העיקריים שהוא רואה בתפקודה של הרבנות הצבאית היא שהרב הצבאי, בעידוד ובסמכות של המפקד בשטח, עשה בדיוק את זה, תוך חיבור הלוחמים לעם, לארץ, למסורת ולקדמונים, שגם הם נאלצו לצאת לקרב ולסכן את חייהם למען העם והארץ. פעילות זו היא לצנינים בעיני מנהל החינוך הצבאי, כיוון שהוא פוגע בבסיס השירות המשותף. רוצה לומר, שימור המסורת הלוחמת של עם ישראל לדורותיו כפי שכתובה במקורות אינה מחזקת את הכוח, אלא גורמת לפירוד ולהחלשה. טענה כבדת משקל שחשוב לבחון על-פי מבחן התוצאה: האם יש עדות ברורה לכך שיחידות שנחשפו לדברי הרב הצבאי תפקדו פחות טוב, בפחות נחישות, בפחות דבקות במשימה, בחתירה מופחתת לניצחון, בדוגמה אישית בזוייה, בזלזול בחיי אדם, בהכפשת הנשק, בחוסר מקצועיות, בשילוח רסן-המשמעת, בהפקרת הרע והתעלמות משליחות, לעומת יחידות שנחסכה מהן האינדוקטרינציה של הקומיסר הדתי-לאומי? אם יש למישהו ראיה כזאת, שיביא אותה, כיוון שהמטכ"ל, קצין חינוך ראשי, התקשורת והמשפט ממתינים בקוצר רוח בדיוק לעדות כזאת על-מנת לקפד את ראשה של הרבנות הצבאית הפולשת לתחום לא לה.
אך הבעיה שלהם היא שההפך הוא הנכון. חיילים וחיילות, בייחוד אלה שגדלו על הריק הערכי-לאומי המונחל להם במערכת החינוך הממלכתית, משוועים לגיבוי הרוחני-ערכי לחוק שירות ביטחון ממלכתי. הם משוועים להכוונה של ערכים ממשיים, לא ערטילאיים, לא אוניברסליסטיים, ערכים הקשורים הדוקות למציאות שבה הם באמת מצויים, של מלחמה באוייב אכזר וחסר עכבות שפלש לארץ הקטנה והיחידה של העם היהודי. הקריאה לריסון ההתערבות הערכית-לאומית מפי הרבנות הצבאית בשטח באה ביתר שאת מתוך פעילותה ב"
עופרת יצוקה", שהוכיחה את עצמה במבחן המציאות. העובדה היא שהמבצע המוצלח ביותר של צה"ל מאז "חומת מגן" הוא "עופרת יצוקה", שבו מספר האבידות בקרב חיילי צה"ל היה הנמוך ביותר לעומת אתגר הלחימה בשטח בנוי עויין ושורץ מחבלים ותומכיהם. לכן יש לחשוד כי החשש הגדול של קצין חינוך ראשי-המטכ"ל-תקשורת-משפט אינו מכישלון של צה"ל במלחמה, אלא מגילוי ערוותו של החינוך הניתן כיום תחת הכותרת של ה"קונסנזוס".
אוסיף כאן סיפור אישי קטן. בטקס סיום קורס של בני שנערך באחד הבסיסים בדרום, אמר מפקד בסיס ההדרכה כי הוא פתוח למעורבות ההורים. שלחתי לו הצעה מפורטת ומצגת בנושא של האנטישמיות המוסלמית לדורותיה. המפקד דחה את ההצעה בשתי ידיים בטענה כי החומר אינו מתאים לחיילים, ואף לא לקצינים. למותר לציין כי אינני איש הרבנות הצבאית, אלא קצין מודיעין (מיל).
ה"קונסנזוס" שבו מדובר אינו של העם וצבא העם. הוא של העילית הרעיונית השולטת במטכ"ל-קצין חינוך-תקשורת-משפט, שהקומיסרים שלהם נכשלו בתפקידם ומצאו עצמם לא רלוונטיים. מתברר שצה"ל דווקא נותן דריסת רגל, ואף במה מכובדת, לגורמים צבאיים-אזרחיים הדוגלים בסרבנות גיוס, וה"מעצימים מאוד את האתגרים והאיומים על המשך קיום מודל צבא העם". לדוגמה: יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, יעל טופל, המגדירה את מתיישבי גוש קטיף כאוייב. לדוגמה: כבוד הד"ר למדעי החברה,
אורנה ששון-לוי, מרצה באוניברסיטה המשודרת של
גלי צה"ל, שהיא מתנגדת נמרצת לתוכנית לשילובם של מפקדי צה"ל במערכת החינוך האזרחית מצד אחד (ובכך שוללת את צבא העם), ומצד שני מחייבת את המעבר לצבא מקצועי בשם שוויון ההזדמנויות לנשים, ומשתפת פעולה עם ארגוני "קואליציית נשים לשלום" המשבחים את חבירתם של חנין זועבי וראאד סלאח למשט השנאה. ה"קונסנזוס" הזה, שהוא אנטי-ציוני מעיקרו, מובל בידי מיעוט מתוקשר וקולני, השולל את מאמץ החינוך של הרבנות הצבאית לא מחשש ללכידות, אלא מחשש לאובדן השפעתו על צה"ל, ובעקבותיו - אובדן השפעתו על המדינה.
וכך מצא את עצמו מבקר המדינה נגרר בדיוק למקום שבו אין הוא אמור להיות: משרת של במה רעיונית אנטי-ציונית המסתתרת מאחורי השקר הקרוי "קונסנזוס". וחבל מאוד. כי עד לנקודה זו נתפס לינדנשטראוס כמבקר חסר פניות של מחדלי המדינה, ולא כמשרת של אגף פוליטי.
המלחמה האמיתית על רוח צה"ל, ובהמשך, על רוח מדינת ישראל, ניטשת בכל עוז. צה"ל האמיתי, של הקונסנזוס האמיתי, ישאב את כוחו מן האמת והמסורת, מן האמונה בצדקת הדרך, מן הייעוד והייחוד, ובסופו של דבר ישיב אליו גם את המשתמטים של הקונסנזוס המזויף. כי אם לא, הלך עלינו.
