ב-1984, קודם לבחירות, ארגן ידידי עורך הדין אדם פיש, חסיד של
שולמית אלוני, חוג-בית בהשתתפותה. חברנו המשותף (ולימים שותפי למשרד), עו"ד בני שטרס ז"ל, שכנע אותי ללכת למפגש. כאיש העבודה בני לא אהד את הגברת אלוני ורצה להציג לה אי-אלו שאלות מביכות. השתכנעתי ללכת. למען הגילוי הנאות, אציין שידעתי שלכינוס שמארגן אדם יתייצבו בוודאי כמה מיפהפיות העיר ובאותם ימים סדר העדיפויות שלי היה שונה במקצת.
מיד כשסיימה אלוני את דבריה, קם בני וביקש להציג שאלה. "ב-1977", שאל, "כאשר הגישה אגודת ישראל הצעת אי-אמון בממשלת רבין, על-רקע נחיתת מטוסי ה-F15 - בשבת, תמכה מרצ בראשותך בהצעת אי-האמון. הצטרפותך להצעת אי-האמון של החרדים החלה לגלגל את כדור השלג שהוביל לאובדן שלטון השמאל - כיצד את מסבירה היום את הצבעתך?".
שולמית אלוני לא אהבה את השאלה ובכעס רב ניפקה הסבר כלשהו שלא שכנע אותנו, מאחר שהיינו בטוחים שממילא הסיבה להצבעתה הייתה חברותה העמוקה עם
שמעון פרס, שרצה בהפלת ממשלת רבין כחלק מחתירתו נגדו. פרס ואלוני היו חברים ותיקים עוד מימי בן שמן ואלומות, והמניע האישי תמיד היה מניע מספיק בפוליטיקה הישראלית.
אותי עניין דבר אחר, היה לי ברור שאם בכלל יש לגוש השמאל לאחר הבחירות, סיכוי להרכיב ממשלה, סיכוי זה כרוך בהסכם עם החרדים. כיצד ניתן להשיג תמיכת החרדים בממשלה שבה תשתתף שולמית אלוני האויבת המוצהרת ביותר שלהם? "זו ממש לא בעיה", נשפה אלוני בבוז, "מה שמעניין את החרדים זה כסף ואת זה אני מוכנה שפרס ייתן להם". "אני מבין", אמרתי, "כל עוד מישהו אחר עושה את העבודה המלוכלכת, הכל בסדר".
אחר השאלות האלו לא היינו אהודים במיוחד בחוג הבית של אדם והסתלקנו משם די מהר. ב-1984 הוברר שהחרדים לא מעוניינים רק בכסף ושהשתתפות בממשלה עם שולמית אלוני היא בעיה קשה עבורם. מזלו של שמעון פרס ב-1984 היה ששני חברים שלו (
עזר ויצמן ויגאל הורוביץ) סיפקו לו גוש חוסם וכפו ממשלת אחדות עם רוטציה. לו היה רבין עומד ב-84' בראש מפלגת העבודה, סביר יותר שיצחק שמיר היה מרכיב את הממשלה.
בקרת נזקים
שולמית אלוני לא הרבתה בכלל לדבר באותן שנים על שלום וגם לא על בעיות העוני ואי-השוויון. משנתה הרעיונית התמקדה בזכויות האדם והאזרח ובמאבק בכפייה הדתית. קשה לצפות ממי שחיה שנים רבות בכפר שמריהו שנושאים חברתיים יעסיקו אותה. איני כופר כלל בכך שהיא דגלה במדינת רווחה ובחתירה לשלום, שהרי הייתה יוצאת מפא"י ופרשה רק בשל העובדה שגולדה מאיר לא רצתה אותה במפלגת העבודה. למרות זאת, הפערים החברתיים היו תמיד במקום משני אצלה, אולי מפני שלא רואים הרבה עניים מרודים בכפר שמריהו.
אלוני היא האחראית העיקרית לכך ששיח זכויות האדם והשיח האנטי-חרדי הפכו לתפריט העיקרי של השמאל-מרכז. כל עוד עסקה בכך במסגרת תנועת העבודה, היה בפעילותה כדי להוסיף רובד חשוב על-רקע אידיאולוגיה של חברה מגויסת. כאשר שיח הזכויות הפך לשיח העיקרי בשמאל חלה הקריסה הגדולה במעמדו.
לאחר פרישתה מהפוליטיקה החלה אלוני לעסוק בהתלהבות בהוקעת פשעי ישראל וצה"ל בשטחים ולמעשה אימצה בהתבטאויותיה משנה פוסט-ציונית ואפילו אנטי-ציונית. היה זה המשך טבעי להתמקדות בלבדית בשיח זכויות האדם תוך זניחת כל היבט אחר של החיים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים בישראל.
שולמית אלוני היא הסיבה העיקרי לכך שאיש אינו מצפה ממפלגת מרצ היום להצגת משנה סדורה בתחומים אלו. שולמית אלוני, בהתנהלותה לאחר פרישתה מהפוליטיקה, סייעה לבסס את החשד המלווה את המפלגה שיסדה - מרצ, חשד לפיו עמדותיה האמיתיות הן פוסט-ציוניות מובהקות ורק מטעמים טקטיים אין עמדות אלו נחשפות לציבור הרחב.
כדמות פוליטית, אלוני איבדה את השפעתה המועטה לפני שנים רבות. מבחינה רעיונית, עד עצם היום השמאל לא התאושש מהנזקים שנגרמו לו בשל דרכה. רבים מהסופדים לה, שאף הם איבדו כל השפעה, חתרו תחתיה באופן נמרץ בהיותה מנהיגת מרצ ולא למותר להזכיר בהקשר זה את
יוסי שריד. תנוח בשלום על משכבה, הכינוסים הבאים שידונו בשיקום השמאל הציוני יתקיימו בלעדיה.
