חזק בדיבורים, חלש במעשים

שלושה ניחושים: נסו לנחש מי המנהיג הישראלי שאמר את הדברים הבאים, המצוטטים מפיו מילה במילה. רמז: הדברים נאמרו ב-2009, לאחר מבצע עופרת יצוקה. הנה הם במלואם (פרט לקיצורים עריכתיים, לא ענייניים): "אנחנו פה בכניסה לאשקלון. הבוקר נחת פה טיל גראד. זה אומר הכל. במקרה, רק במקרה, קרה כאן נס, והילדים שהראו לי את הרסיסים לא נפגעו. אבל אנחנו לא יכולים לסמוך על נסים. אנחנו צריכים פעולה, פעולה שתסיר את האיום. יש רק פעולה אחת שתעשה את זה, וזה למוטט את שלטון החמאס בעזה. "אני התרעתי (...) שיעופו טילים מעזה לאשקלון. ציפי לבני וקדימה גיחכו. הם ביטלו את האיומים האלה. הם אמרו שאנחנו רואי שחורות, שאנחנו מפחידים את העם. מסתבר שאנחנו יכולנו לראות נכוחה את מה שהם בעיוורונם לא ראו. "ולא רק שהם לא ראו את הסכנה: כשהיא כבר התעוררה הם גילו חולשה. הם הבליגו. עשו תהדיה. נתנו לחמאס להתחמש עם עוד ועוד טילים. ולבסוף, כשכבר יצאו לפעולה, וצה"ל עשה עבודה יוצאת מן הכלל, ציפי לבני וממשלת קדימה עצרו את צה"ל לפני השלמת המלאכה. "אז אני רוצה להגיד כאן ועכשיו: אנחנו לא נעצור את צה"ל. אנחנו נשלים את המלאכה. אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של החמאס. אנחנו נחזיר את הביטחון לתושבי אשקלון, לתושבי אשדוד, לתושבי שדרות ובאר שבע ויבנה. אנחנו נחזיר את הביטחון לתושבי ישראל. (...) אנחנו נעשה מה שצריך היה לעשות מזמן, וקדימה לא עשתה. אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של החמאס. אנחנו נחזיר לכם, לכולכם, את הביטחון".

דימוי פחדני

ניחשתם? בטוח שכן. היה זה בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה בתחילת 2009, שדיבר לציבור בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת ה-18, מבעד לשידורי התעמולה של הליכוד. נתניהו, שהתמודד אז מול ציפי לבני, ראשת קדימה, יורשתו של אהוד אולמרט שהודח בשל ההליכים הפליליים נגדו, התייצב מול המצלמה בחולצה פתוחה, ומכר הבטחות לציבור. היה זה ימים ספורים לאחר שנסתיים ב-18.1.09 מבצע עופרת יצוקה, שאותו יזם ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, בעקבות ירי טילים לעבר יישובי עוטף עזה – עד למרחק 40 ק"מ מהרצועה: קריית גת, נתיבות ואשדוד. נתניהו, ראש האופוזיציה אז והטוען לכתר ראשות הממשלה, ניצל כל הזדמנות לנגח בממשלה ובעיקר בשל הפסקת המבצע בהחלטה חד-צדדית של ישראל. נתניהו קרא להמשיך במבצע הקרקעי, ואף נתמך בידי הפרשנים. אלוף (מיל') יעקב עמידרור אמר שאסור היה להפסיק את המבצע ללא כיבוש עזה, מפני שהפסקת המבצע תעניק לישראל דימוי של אומה פחדנית, שמנצלת את כוחה האווירי, אך מהססת ומחפשת דרכי מילוט כל אימת שיש התנגשות קרקעית. ואל"ם (מיל') ד"ר שמואל גורדון מצא ליקויי הנהגה במהלך עופרת יצוקה: הדישדוש הקרקעי וההתקדמות האיטית בקצב ממוצע של 35 מטר ליום, עימעמו את האפקט העוצמתי של המכה האווירית הקשה; וההכרזה על סיום המערכה בלא שהחמאס נטל על עצמו מחויבות כלשהי. גם לאחר שישראל נצרה את האש, נמשכו מיתקפות הרקטות (בדיוק כפי שאירע ביום ג' השבוע), אך בעוצמה נמוכה יותר. קמפיין הבחירות הנגטיבי של הליכוד ניצל זאת כדי ללעוג לממשלת קדימה ("הם הבליגו. הם עשו תהדיה. הם נתנו לחמאס להתחמש... הם עצרו את צה"ל לפני השלמת המלאכה"), והבטיח משהו אחר ("אנחנו לא נעצור את צה"ל. אנחנו נשלים את המלאכה. אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של החמאס. אנחנו נחזיר את הביטחון לתושבי ישראל"). אז, כמובן, איש לא חלם שטילי חמאס יירו מתוך בסיסי המוות שהקים החמאס ביישובי גוש קטיף לשעבר, ויגיעו עד עומק השטח הישראלי - גוש-דן וירושלים, באר שבע ודימונה, רכס הכרמל וחוף הכרמל.

מנופי לחץ

נכון לעת כתיבת שורות אלה נראה כי ההיסטוריה חוזרת, בשינויים קטנים: הפעם יושב ליד ההגה דווקא האיש שלא חדל מלהתריע ב-2009 כנגד עצירת המכונה האנטי חמאסית בטרם הכרעה. הבטחותיו של המנהיג שהבטיח "אנחנו נמוטט את החמאס ונחזיר את הביטחון לתושבי ישראל", נתגלו כמיקסם שווא. הכל דיבורים. נכון שכניסה קרקעית לטיהור קן הצרעות, חייבת להיעשות בשום שכל, ולאחר שכל מנופי הלחץ האחרים מוצו. אלא שהמצב כיום הוא, שכמעט אף אחד ממנופי הלחץ, והם רבים ומגוונים, טרם הופעל. לא צריך להזיז טנקים וגייסות על-מנת להכריז קבל עולם, שלנוכח המשך פשע המלחמה שבתקיפת אזרחים תמימים בישראל, מסתלקת ישראל מן המחויבויות ההומניות שנטלה על עצמה: סוגרת הרמטית את גבולה עם עזה; מנתקת את אספקת החשמל והדלק לבתי המחבלים; מצמצמת את אספקת המזון למינימום (למשל קמח ושמן כן, אבל לא תופינים ומעדנים, ולא עגלי מרבק מפוטמים); מוחקת בפעילות אווירית כירורגית סמלי שלטון הטרור כמו תחנות טלוויזיה ורדיו; חדלה מקליטת חולים במוסדות הרפואה שלה (שעלות הטיפול בהם מסתכמת בהרבה מיליונים). שום מדינה אינה מחויבת לטפל בריפויה של אוכלוסית אויב, שבמו ידיה העניקה בבחירות הדמוקרטיות בינואר 2006 את השלטון לארגון טרור שהתחייב להשמידה. אפשר גם לנקוט ב'פעילות חינוכית': הפסקה חלקית של הזרמת החשמל לעזה, למשך חצי שעה, למשל, כל אימת שטיל נוסף יירה לעבר ישראל, ולהבהיר לעזתים כי זו דרכה של ישראל לגבות מהם דמי השתתפות במימון עלות יירוטי כיפת ברזל. אבל ספק אם נתניהו יעז להפעיל מנופי לחץ. הליכוד ונתניהו בראשו הוכיחו כי הם חזקים בדיבורים, חלשים במעשים. מה שהחל ב-2009 בתרועה רמה, הפך ב-2014 להתנהלות רופסת.