הזכות לפרטיות כזכות בעלת מעמד נורמטיבי חוקתי

הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, כב' השופט אשר גרוניס ורעייתו רינה, שופטת בדימוס של בית המשפט המחוזי, סגן נשיאת בית הדין הארצי, השופט אילן איטח, שופטי בית הדין הארצי לעבודה, נשיאי ושופטי בתי הדין האזוריים לעבודה, יו"ר לשכת עורכי הדין- עו"ד אבי חימי, עו"ד אלעד חנוך-יו"ר מחוז הדרום, לשכת עורכי הדין, מארגני הכנס-עוה"ד יעל דולב, מיכל לייסר וחגי הראל, עורכי דין, מכובדיי כולם. אני שמחה לפתוח את הכנס השני של לשכת עורכי הדין שכל כולו מוקדש למשפט העבודה, בסימן 50 שנה למערכת בתי הדין לעבודה בישראל. מקווה אני שמסורת זו תמשך ותלווה את בתי הדין לעבודה גם, ולפחות, בחמישים השנים הבאות. בהכירי את המשתתפים במושבים, ואת נושאי הדיונים החשובים והמעניינים שנכונו לנו במהלך הכנס, אני בטוחה כי צפוי לנו עניין רב. לפני למעלה מחודש הלך לעולמו הנשיא מאיר שמגר ז"ל. שמגר, מענקי המשפט הישראלי, דמותו תיזכר לעד כמי שהיה אחד מעמודי התווך של המשפט הישראלי, בהם מוטבע חותם אישיותו האצילית ומנהיגותו העוצמתית. השופט חשין ז"ל הפליא לתאר את אישיותו המיוחדת - "מיזוג מיוחד במינו בין שני הפכים: אינדיבידואליסט מובהק, הומניסט, איש של היחיד, אוהב אדם". ועם זאת, "שופט קפדן של חוק וסדר, איש של משטר, אדם היודע שמערכות שלטון חייבות לתפקד ביעילות ובקצב, לטובת הכלל ולטובת הפרט. אכן, יחיד ומיוחד". ברשותכם אפתח את דבריי בנושא שנקשר לפסיקתו של הנשיא שמגר, בעניין שיוצג על-ידי, בעת היותי עורכת דין במחלקה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות הכללית. ייצגתי אז את מר מאיר נוני, פקיד בלשכת מס הכנסה בכפר סבא. נוני התקבל לעבודה שעה שהיה חולה סוכרת והועסק בעבודה הכרוכה בקבלת קהל. עמדת המעסיקה – המדינה, הייתה כי, בשל מצבו הבריאותי של העובד המתבטא בהתעלפויות, בהשתוללויות ובתופעות חריגות נוספות, נפגע תפקודו בעבודה, ולפיכך, נדרש נוני העובד, בהוראת הממונים עליו, להתייצב לבדיקות רפואיות בלשכת הבריאות, כדי להתחקות אחר מצבו הבריאותי. אולם, נוני סירב להתייצב אליהן. ההסתדרות, שראתה בעניינו של מר נוני שאלה עקרונית, פנתה לבית הדין האזורי לעבודה, אליו הוגשה התביעה, בבקשה להורות כי למדינה אין סמכות לאכוף על העובד להתייצב ולהיבדק. תביעתה נדחתה והוגש ערעור לבית הדין הארצי, אשר נדרש לדון לראשונה בסוגיית האיזון בין אינטרס העובד לשמור על פרטיותו לבין אינטרס המעסיק לדעת מה מצבו הבריאותי של העובד. אומנם עניינו של נוני התייחס לחיוב בדיקה רפואית של עובד מדינה במהלך תקופת עבודתו על-פי הוראות התקשי"ר, אולם במסגרתו נידונה השאלה הרחבה יותר – האם ניתן בהסדר קיבוצי חד-צדדי לפגוע בגופו ובכבודו של העובד. בית הדין הארצי לעבודה, קיבל בפסק דינו את עמדת המדינה. עמדת המדינה הייתה כי הוראות התקשי"ר מהוות חלק בלתי נפרד מחוזה העבודה, ואין העובד רשאי להחליט אלו הוראות מתוכו יחולו עליו ואלו לא. כלומר, ניתן להגביל את זכות האדם על גופו בהסכם עבודה, גם אם הוא חד-צדדי, וללא הסכמה מפורשת של ארגון העובדים היציג או העובד עצמו. כנגד פסק הדין הוגשה עתירה לבג"ץ על-ידי ההסתדרות, ופסק הדין שדחה את עמדת ההסתדרות, ניתן על-ידי הנשיא שמגר בדצמבר 1989, כחודשיים ימים לאחר שמוניתי אני לשופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. עברו ימים ושנים, והנשיא שמגר פרש לגמלאות. לרגל פרישתו פנו אלי בבקשה לכתוב מאמר שיפורסם "בספר שמגר". בחרתי שמאמרי יעסוק בעניינו של מר נוני, שדן בנושא כה חשוב ועקרוני - על הזכות לפרטיות של העובד אל מול הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק. לא אפרוס בפניכם כעת את תוכנו של אותו מאמר, והמעוניינים יפנו לספר שמגר חלק ג', אולם המעניין הוא שעל אף שחלפו שלושה עשורים מאז, שאלת האיזון שבין הזכות לפרטיות של העובד לבין הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק ממשיכה להעסיק, ואפילו ביתר שאת את בתי הדין לעבודה. כיום, בעקבות השינויים הטכנולוגיים, החברתיים והדמוגרפים, מתעוררות שאלות רבות שכלל לא ניתן היה להעלות על הדעת שיגיעו למקרי בוחן. כך למשל, מן המפורסמות היא, שכיום אנשים חושפים עצמם לבלי היכר במסגרת הרשתות החברתיות במרשתת, תופעה שבוודאי יש לה השלכה על גדרי הזכות לפרטיות. מנגד, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר נחקק לאחר פסק הדין בעניינו של נוני, והפסיקה שבאה בעקבותיו, העלו על נס את הזכות לפרטיות כזכות בעלת מעמד נורמטיבי חוקתי על חוקי. מורכבותן של השאלות העוסקות בכך מתעצמת נוכח הקשר שבין משפט וקִידמה, מאחר שלרוב אצה רצה הדרך לפיתוחים טכנולוגיים ה"קובעים עובדות בשטח", בשעה שהמשפט טרם מספיק להסדיר את אופן השימוש בהם, וכפי שהתבטא בית המשפט העליון באחד מפסקי הדין "שהמשפט רודף אחר ההתקדמות הטכנולוגית והבעיות המשפטיות שהיא מציבה, רודף ואינו משיג" (בג"ץ 5870/14 חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ נ' הנהלת בתי המשפט (12.11.2015)). לצד ההתפתחות הטכנולוגית, שאין להמעיט בערכה ובחשיבותה, מתעוררות שאלות נוקבות ביחס לזכות לפרטיות של העובדים. הדילמה היא ברורה – מחד-גיסא ישנה קידמה המאפשרת טיוב של עבודה, הספק נרחב, פעולות שבעבר היו מורכבות ומסובכות וניתן לבצען כיום בלחיצת כפתור, ומאידך-גיסא אותה טכנולוגיה יכולה להוות מצע וכלי לפגיעה בפרטיותם של העובדים. בקשר לכך, אצטט מדבריה של הנשיאה (בדימוס) דורית ביניש: "ההישגים הטכנולוגיים של העידן המודרני הביאו עימם כתוצאת לוואי-אפשרויות נרחבות לפגיעה בפרטיות ... חזונו האפוקליפטי של ג'ורג' אורוול בדבר "האח הגדול" עלול על נקלה להפוך למציאות חיים אם לא ייושמו הגבולות לנגישות למאגרים ולשימוש בהם מעבר למטרה המוגבלת שלשמה ניתנה הסמכות למופקדים על מאגר המידע" (עש"ם 6843/01 בן דוד נ' הנציב שירות המדינה, פ"ד (2) 918, 923(2002)). בפסיקות בתי הדין לעבודה נידונו שאלות רבות המתעוררות בעניין זה, כגון: חיוב העובד לבצע בדיקות רפואיות כתנאי לקבלה לעבודה, חיוב העובד בביצוע בדיקות פוליגרף, חיוב העובד בביצוע מבחני התאמה שונים, ושאלות בדבר אפשרויות השימוש במצלמות, אמצעי מעקב וחוקרים פרטיים במסגרת יחסי העבודה, מעקב אחרי עובדים באמצעות המחשב, הדואר האלקטרוני והטלפון הסלולרי, החתמת שעון נוכחות ביומטרי, פיטורי עובד על סמך התבטאות או פרסום שלו ברשתות החברתיות ועוד ועוד. הנה לנו דוגמה אחת מיני רבות על עיסוקם של בתי הדין לעבודה, אשר נדרשים כל העת לאותן השאלות, אך מזוויות שכלל לא ניתן היה להעלותן על הדעת אך לפני שנים ספורות. בתי הדין לעבודה ניגשים לדון בסוגיות השונות מתוך התפיסה שאנו רואים את עצמנו כמקימי הקומה הנוספת על זו הקיימת. לא רבולוציה באים אנו לעשות אלא אבולוציה. זאת, בהתאמה לעולם העבודה הדינמי והמשתנה מעולם העבודה המסורתי לעולם העבודה בעידן הנוכחי. אני מאמינה שעבור היושבים פה, ועבור כלל אלו העוסקים במשפט העבודה, אין עוררין על העשייה הרבה והחשובה של בתי הדין לעבודה. אולם, גם במלאת 50 שנה למערכת בתי הדין לעבודה, עדיין נשמעים קולות הקוראים לצמצום סמכותם של בתי הדין לעבודה, בעיקר בסכסוכים קיבוציים. בתי הדין לעבודה אינם מתערבים במדיניות הממשלה ובסמכותה לבצע רפורמות, אלא מאפשרים לצדדים לדבר על השלכות הרפורמה על זכויות העובדים, מנקודת מוצא שאין עליה חולק והיא שבמדינת ישראל קיימת זכות התארגנות ומכוחה זכות השביתה. יש לזכור ולהזכיר כי תפיסתם של בתי הדין לעבודה במישור היחסים הקיבוציים, היא לקידום הידברות במקום שביתה. אף הצדדים ליחסי העבודה מבקשים אותה וחפצים בה, בדרך כלל, עת באים הם בשערי בית הדין. כך נמנעים נזקים אדירים לציבור ולמשק כולו, בד-בבד עם תוצאות אשר יהיו לשביעות רצונם של כלל הצדדים. זכורות לכולנו תקופות בהן השביתות נמשכו חודשים רבים, כדוגמת שביתות המורים או הרופאים. ואילו כיום, השביתות נמשכות, בדרך כלל, שעות או ימים ספורים בלבד. אשר ליחסים הקיבוציים בהתהוותם, במהלכם, ובסכסוכים המתגלים במסגרתם, יפים גם היום דברים שנשאתי בעבר, כי בית הדין לעבודה ימשיך לעמוד על המשמר, בסיוע לצדדים להגיע לפתרונות מוסכמים, בהבאתם לידי שיח של שלום, בקביעה מאוזנת של הנורמות, וזאת, בהתחשב במציאות החברתית -כלכלית במדינת ישראל. וכשמדברים על התחשבות במציאות, וראיית התמונה הכוללת, שלעיתים היא מורכבת, מקובלת עלי התפיסה כי זה כמעט אף פעם איננו מאבק של "הטובים והחלשים" נגד "הרעים והחזקים". אכן המציאות, כפי שאנו נוכחים לדעת שוב ושוב, היא הרבה יותר מורכבת והרבה פחות דיכוטומית. מערכת בתי הדין לעבודה רואה ומבינה את התמונה הכוללת ופועלת מתוך הבנה אמיתית ועמוקה לסייע ולקדם את טובת העובדים, המעסיקים והציבור כולו. ובימים אלה, אין מנוס אלא לומר את הדברים, ליושבים כאן ובכלל, אודות החשיבות לקיומה העצמאי של מערכת בתי הדין לעבודה. זהו ערך שלא יסולא בפז ויש לשומרו מכל משמר. כידוע לכם לפני כחודשיים חגגנו יובל למערכת בתי הדין לעבודה, ובאותו מעמד ברך כבוד נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין את המערכת ואמר: "חשיבותה של העבודה בחיי כולנו הופכת את העיסוק בתחום למלאכה מיוחדת. "שפיטה במקום שביתה" נאמר על בתי הדין לעבודה ערב הקמתם, ואכן, מבחן הזמן הוכיח את יכולתם של בתי הדין לנהל מחלוקות ברגישות ובתבונה. בחמישים שנות פועלם יצקו בתי הדין תוכן למושג "צדק חברתי", חיזקו את חופש ההתארגנות וסיפקו הגנה לצד החלש ביחסי העבודה, בין אם הוא עובד או מעסיק. כל זאת מתוך הבנה כי בית הדין בתוך עמו יושב, וכי פשרות והסכמים הם חיוניים לעיתים אף יותר מהכרעות מכוננות. תמורות רבות חלו במשק הישראלי מאז נוסדו בתי הדין לעבודה. הרכב האוכלוסייה וצרכיה הפכו מגוונים מתמיד, וסביבת העבודה השתנתה ללא היכר. חוקי המגן וההסכמים הקיבוציים אינם תמיד מסוגלים לכך בזמן אמת, ולכן ישנה חשיבות עצומה למומחיותם של שופטי בתי הדין ושל נציגי הציבור. ההלכות שנוצרו עקב שיתוף הפעולה הייחודי הזה, בין שופטים לבין נציגי עובדים ומעסיקים, הותירו חותם על כל רבדי העבודה בזכות בתי הדין לעבודה אנו קרובים מאי פעם לשוויון מהותי בין העובדים לבין המעסיקים". כב' נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות אמרה באותו אירוע את הדברים הבאים: "דומני כי אם ייערך מחקר אקדמי שייבחן את תרומתם של בתי הדין לעבודה למשק הישראלי יתגלה עד מהרה כי לבתי הדין – כמי שהביאו לסיום מוצלח של סכסוכי עבודה רבים ומורכבים לאורך השנים – תרומה משמעותית ביותר לפריחתו ולשגשוגו של המשק וכי תרומה זו, אם תתורגם למושגים כספיים, מגיעה לכדי מיליארדי שקלים". ובהמשך הדברים הוסיפה ואמרה: "פסקי הדין היצירתיים ופורצי הדרך הללו שיצאו תחת ידי דורות של שופטים בבתי הדין לעבודה, הפכו את בתי הדין במרוצת השנים למוסד חשוב הסולל נתיבים נורמטיביים במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי הן במגזר הפרטי והן בשירות הציבורי, הן בסכסוכים פרטניים בין עובד ולמעסיקו והן בתחום הסכסוכים הקיבוציים. אכן, בית הדין לעבודה הוא מבצרם של האוכלוסיות המוחלשות בשוק העבודה ובהן: אנשים עם מוגבלויות, עובדות ועובדים זרים, עובדות ועובדים המועסקים דרך חברות כוח אדם ועובדות ועובדים שכבר הזכרתי שהוטרדו מינית, שסבלו מהתעמרות במקומות העבודה או שהופלו על-רקע מגדרי ועל-רקע נטייתם המינית. כל אלה מתדפקים וימשיכו להתדפק על שערי בתי הדין לעבודה ולבקש סעד. על כן יש להבטיח כי שערים אלה יישארו פתוחים וכי מעמדם של בתי הדין לעבודה בישראל יוותר איתן על-מנת שיוכלו להמשיך ולרשום דפים מפוארים במשפט העבודה הישראלי". ובאותה רוח, לפני כשנה, בכנס הראשון של לשכת עורכי הדין במשפט העבודה, ציינה כב' הנשיאה חיות כי: "פסקי דין רבים מספור מלמדים כי מערכת בתי הדין לעבודה שהוקמה בישראל לפני כחמישים שנה היא מערכת מקצועית בעלת מומחיות ייחודית לעילא ולעילא. היא מקדמת ומפתחת את משפט העבודה בישראל כמשפט שערכי היסוד של השיטה מוטמעים בכל רבדיו ותוך הקפדה על איזון ראוי ביניהם. אני יודעת כי מעת לעת היה מי שביקש להטיל ספק בנחיצותה של מערכת נפרדת העוסקת במשפט העבודה. על כן אני מבקשת להדגיש כי על-פי השקפתי אין ערוך לתרומתה של מערכת מקצועית זו למשפט הישראלי ולהגשמת היעדים שאליהם ראוי לחתור בתחום משפט העבודה בכל מדינה מתוקנת, ובראשם שוויון הזדמנויות כלכלי והגנה על כבוד העובדת והעובד וחירותם". אין לי אלא לקוות שהדברים הללו יישמעו ויושמעו. לסיום, אני מבקשת להודות ליו"ר לשכת עורכי הדין, עורך הדין אבי חימי, אשר פעל למען ביסוסו של הכנס הזה כחלק בלתי נפרד מהכנסים החשובים של לשכת עורכי הדין, זאת ביחד עם יושבי ראש הוועדה לדיני עבודה בלשכה, עורכת הדין יעל דולב ועורך הדין חגי הראל, וכן לעורכת הדין מיכל לייסר, אשר יחד פעלו רבות למען הצלחתו של הכנס. וכמובן תודה לכם על השתתפותכם בכנס. אני מאחלת לכולנו למידה, שיח פורה וכנס מהנה. תודה רבה!