אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, משפחתי היקרה, שלא כמתוכנן, אני בוחר להקדיש את נאום הבכורה לאחותי הגדולה יהודית, שנפטרה בשבוע שעבר. אחותי יהודית הייתה מחנכת, רבנית וצדקת גדולה, שבאישיותה היה שילוב מדהים של חוכמה, צניעות וענווה. יהודית ובעלה, פרופ' רביי משה ציון כהן, זכרם לברכה - הוא נפטר לפני כחמישה חודשים - שירתו את מדינת ישראל בשליחות רבנית קהילתית בחו"ל ובמשך כ-30 שנה שירתו ברודזיה-זימבבואה, דרום אפריקה ובעיקר באוסטרליה.
אני מניח שאם אחותי היקרה יהודית, זכרה לברכה, ברוחב ליבה וצניעותה, הייתה יודעת שלכתה יחשוף את חוסר הערבות ההדדית והסולידריות הבסיסית כפי שבאו לידי ביטוי בבית המחוקקים שלנו, היא לבטח הייתה מתייסרת מאוד. ראוי שלא כך יהיו פני הדברים. זכרה יהיה נצור בליבי לעד.
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת ישראל, יושב-ראש מפלגת תקווה חדשה
גדעון סער, משפחתי היקרה, שנמצאת כאן, חבריי, תושבי העיר אילת, חבריי כולם, הינני עומד כאן מעל במת הכנסת נרגש ונפעם מגודל המעמד. ב-28 השנים האחרונות עסקתי בפעילות ציבורית מוניציפלית, ומתוכן כיהנתי 18 שנים כראש עיריית אילת, כשנתיים - כסגן ראש העירייה וכשמונה שנים - כחבר מועצת העיר ויושב-ראש האופוזיציה. אני מגיע לכנסת ישראל לשרת את הציבור הרחב כשעל גבי מטען מלא בעשייה ציבורית מוכחת ובעיקר מרגשת. במהלך השנים זכיתי לבקר ולהילחם במשכן חשוב זה פעמים רבות. זכיתי לארח באילת עשרות שרי ממשלה ומאות חברי כנסת מכל סיעות הבית. מהמפגשים הללו נוצרו חברויות רבות, שיש בכוונתי להמשיך ולשומרן ואף להשביחן.
כבר בפתח דבריי אספר אנקדוטה קטנה ומלמדת. בדקתי ומצאתי שב-18 שנות כהונתי כראש העירייה, שבהן עבדתי מול כל שרי הממשלה - בתקופה האמורה כיהנו בממוצע בכל משרד 11-12 שרים. אני נזכר באמירה שנאמרה לי על-ידי שר בכיר מאוד, שכדאי שתישמע ותופנם היטב בבית הזה. כך אמר השר: אדוני ראש העירייה, תקוותי היא שמספר חודשיי כשר בממשלת ישראל יהיה כמספר שנותיך כראש עיריית אילת. נדמה לי שאין צורך להכביר מילים על הפרשנות והמשמעויות הנגזרות מאמירת עצובה זו, המתעצמת, לצערי, דווקא בעת הזו - עת שבה נושא המשילות טעון שיפור וחייב להיות מטופל ועל סדר-יומה של כנסת ישראל.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נאמר שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. את זה אמר שאול טשרניחובסקי. וברשותכם, ברצוני לחשוף בפניכם את תבנית נוף מולדתי וילדותי, שממנה ניתן להבין כיצד עוצבה אישיותי ומהיכן עוצבו ערכיי, אשר על פיהם יש בכוונתי לפעול גם בכנסת זאת. נולדתי כאן, בירושלים, לפני מעל לשישה עשורים, בבית חרדי - הילד החמישי מבין שמונה אחים, שכולם ישנו שנים רבות בחדר אחד. במטבח ישנו אימא שושנה ואבא שלמה, זכרם לברכה. ביתנו היה דל באמצעים אך מלא באהבה, שמחה, חיוך, שירה ונתינה אין-סופית.
אימא שושנה, אישה קטנת קומה אך גדולה מהחיים, הייתה אישה פתוחה, חכמה, צנועה ובעלת כישורי נתינה פנומנליים, שידעה תמיד לשמוח גם באושרם של אחרים. אני זוכר את אימא שושנה, האישה החרדית, מארחת בחצר ביתנו כמעט מדי יום את חברותיה הערביות מהכפר הסמוך בית צפפא, שהיה ממש מרחק של חצי קילומטר מהבית של אימא, כשהן היו בדרכן למכור את מרכולתן - ענבים, תאנים - והיו יוצאות למושבה הגרמנית, למושבה יוונית.
חצר ביתנו הייתה תחנת מעבר למנוחה עבור חברותיה הערביות של אימא, ושם הן נהגו להניח את ארגזי מרכולתן, לשתות תה עם אימא ולהמשיך בדרכן. ביתה של אימא היה פתוח לכל שכן ולכל עובר אורח ובעצם לכל דכפין. כששאלתי אותת בסקרנות של נער: אימא, מהיכן יש לך הכסף לארח כל כך הרבה אנשים? היא השיבה לי בשפה התימנית. היא דיברה עברית רהוטה, אבל השיבה בשפה התימנית - תקשיב, אלי: יא אבני, די, אללה ידילכ. בן שלי, תן, ואלוקים תמיד ייתן לך. אימא שושנה, שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים, היוותה עבורי מגדלור בוהק מלא בערכים של אהבה ונתינה, שלאורו צעדתי ואמשיך לצעוד בגאווה גדולה ובגעגוע ענק.
בילדותי הצעירה, הוריי החרדים רצו לראות אותי רב ומוהל בישראל, ולכן שלחו אותי ללמוד במוסדות הצעירים של ישיבת פוניבז' - אני מהזרם הליטאי בבני ברק. שם, בזרם הליטאי, למדתי עד שהגעתי לישיבה הקטנה. את נערותי השובבה, ויש שיגידו השובבה מאוד, עברתי בירושלים, ויש האומרים ברחובות ובשכונות ירושלים, תוך שאני מדלג, כנער תוסס ושובב, ממגרש הכדורגל בקטמון - הייתי שחקן כדורגל בהפועל ירושלים - לרחבות הריקודים בירושלים באשר הן.
ב-1971 התגייסתי לצבא הגנה לישראל, ושירתי כלוחם בחיל השריון. מלחמת יום הכיפורים, שממנה יצאתי חי ובנס, הותירה אותי חבול ופגוע אך חי, ובעיקר - חפץ חיים. שם, תחת חוויות המלחמה הקשה, צמחה בי ההכרה כי ייעודי כאדם בוגר לעבוד עם אנשים, לסייע ולהכווין, ובעיקר, להתמקד בעבודה עם הנוער הישראלי הנפלא שלנו. לשם כיוונתי את דרכי, ובנושאים הללו הכשרתי את עצמי ואת התמחותי המקצועית והחינוכית - מחנה יהודה, מקור ברוך, גן סאקר וכן הלאה.
בשנת 1978 נישאתי לאשתי היקרה והנפלאה נעמי, שהגיעה לכאן לכבד אותי ואותנו. ובאילת, שאליה הגענו בשנת 1979 כזוג צעיר, נולדו שני ילדיי, איתמר וירדן, וארבעת נכדיי, דייוויד, אורי, הלי וגיא. דייוויד נמצא כאן ביציע, והגיע מביתו בטורונטו שבקנדה לראות את "סבי" מאיר בכנסת ישראל, וזאת לאחר שלא התראינו שנה וחצי. דייוויד, I love you, אוהב אותך.
מאז ועד היום בכל תחנות חיי המקצועיות אני עוסק, ובאהבה גדולה, במעשה החינוכי על כל היבטיו. לשמחתי, ואומר זאת בגאווה גדולה אם כי עם מעט חוסר צניעות, כמנהל מחלקת נוער בעיריית אילת זכיתי לקבל את פרס החינוך ממדינת ישראל; כמנהל רשת המתנ"סים בעיר אילת זכיתי להוביל את הרשת לעשייה חינוכית טובה ומרתקת, ובתקופתי, כראש עיריית אילת זכתה העיר שלוש פעמים לקבל את פרס החינוך הארצי, ועל כך גאוותי הגדולה. זכיתי אף לכהן כראש העיר הראשון המקבל ארבע פעמים את אמון הציבור, והיום אני ניצב כאן מעל במה חשובה זו כתושב הראשון מהעיר אילת המכהן כחבר בכנסת ישראל.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבר סיפרתי מעל במה זו שבנערותי ראיתי את משכן הכנסת בבנייתו. אני זוכר שחבריי ואני נשאנו מבט מגן סאקר - סיפרתי לך את זה, דודו אמסלם - הנמצא בשיפולי המשכן, והתבוננו בחרדת קודש ובהתרגשות ענקית כיצר היכל ה
כבוד, סמל הדמוקרטיה, הולך ונבנה לעם ישראל; משכן שיושביו אמורים וצריכים לשמש דוגמה ומופת, ולהוות סמל לכל מה שמשטר דמוקרטי אמור לייצג ולשדר לעם. היום, עם הצטרפותי כחבר למשכן חשוב זה, אני מייחל ומתפלל לחוש שוב את אותה חרדת קודש, לחוש גאווה וכבוד, להיות חלק מכבד ומכובד במשכן קדוש זה. ומכאן, אדוני היושב-ראש, אני פונה אליך ואל חברותיי וחבריי יושבי המשכן, ומתנצל מראש על כך שכבר בנאום הבכורה שלי יש בדבריי משום דברי תוכחה והתרסה, אך נראה שאמעל באמת הפנימית שלי אם לא אומר אותם כאן, כבר, בנאומי הראשון.
מאז ימי גן סאקר התוססים ועד היום זרמו מים רבים בירדן. לצערי, בשנים האחרונות תושבי מדינת ישראל פוגשים וצופים במחזות לא ראויים, שלא לומר מכוערים הנגלים, המשודרים והיוצאים מבית זה. פעמים רבות אנו עדים לתרבות ויכוח רדודה, שפה בוטה ופוגענית, והחמור מכול, מבחינתי - ירידה לרמה האישית המכוערת והפוגענית, שתמיד היא לא רלוונטית ולא תורמת דבר וחצי דבר לאיכות הדיון.
חברותיי וחבריי לכנסת ישראל, מעל במה זו אני פונה אליכם בבקשה: אנא, בואו ונעשה יחדיו למען שיפור השיח. בואו נשפר את הסגנון. נמשיך להתווכח, להתפלמס על דרך, על אג'נדה, על אידיאה, אך בואו גם נסכים שמותר לנו לא להסכים ועדיין לשמור על תרבות ויכוח, על חברות, על דוגמה אישית. אנא, אנא - אני אומר "אנא" שלוש פעמים - אל נרד לפגיעה ברמה האישית המביישת והלא-מכובדת. צופים בנו רבים מתושבי מדינת ישראל, ועוד צעירים רבים. צופה בנו עכשיו הנערה יעל מירושלים, נחמן מביתר, אחמד ונור מג'וליס, איתמר מירוחם, וכולם צעירים המבקשים לראות בנו מנהיגים איכותיים המשמשים דוגמה ומופת בתרבות ויכוח, בדיונים איכותיים עם עומק רעיוני, בחברות, ביצירתיות, באהבת הארץ והאדם. הם מצפים לראות חברי כנסת היודעים סבלנות וסובלנות מהן; חברי כנסת המעודדים לפלורליזם ולסיעורי מוחות ענייניים, המייצרים פריחה רעיונית מעצם היות הוויכוח, ולא הרס וחורבן חברתי ובין-אישי כתוצאה מהוויכוח.
אדוני היושב-ראש, בטוחני שהצעתי הבאה אליך אינה מקורית, ולמרות זאת היא הכרחית היום יותר מתמיר. אבקשך להוביל כתיבת אמנה המוסכמת על כל חברות וחברי הבית, שתכליתה קביעת נורמות של שיח מכבד. ובעיקר, בעיקר, גריעת מילים מכוערות מהרפרטואר המילולי היוצא ממשכן זה. הכנתי לך עשרות מילים שכאלה, אני אעביר אותן אליך. אני מצידי מתחייב לסייע לך בהצלחת המשימה.
אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי, איש דרומי אני. במרוצת שנות עשייתי הציבורית למדתי להכיר לעומק את אפיוני ואתגרי חבל הארץ הדרומי הייחודי והמופלא, בדגש על חבל ארץ הערבה, ובכך, בין היתר, יש בכוונתי לעסוק. הפריפריה, הסובלת מתהליך מתמשך של הגירה למרכז הארץ, נגררת למעגל בלתי נסבל של היעדר פיתוח, שירותים וצמיחה כלכלית ותעסוקתית. אני חושב שחובה עלינו לשנות את הפרדיגמה המיושנת והמקובעת, ובמקום לנסות לקרב את הפריפריה למרכז, נדרש להפוך את הפריפריה עצמה למרכז חיים שוקק ואיכותי, ולמשל להפוך את אזור אילת והערבה למטרופולין החמישי של מדינת ישראל על כל המשתמע מכך.
עלינו לפעול לניצול עתודות הקרקע - לידיעה, אזור הערבה מהווה 19% משטחה של מדינת ישראל, ומתגוררים בו פחות מ-1% מתושבי המדינה; לפעול לשיפור משמעותי של שירותי התחבורה, הבריאות, החינוך, התרבות, הספורט, החדשנות, ואלה הם אשר יביאו לעצמאות הפריפריה באשר היא. עוד בכוונתי לעסוק בנושא האלימות ברשתות החברתיות - תקשיבו לזה, חבריי חברי הכנסת - אלימות שהפכה לצערי להיות הלקונה החברתית המאתגרת והקשה ביותר שמולה אנחנו ניצבים. אנחנו רואים זאת בימים הללו. לצערי אנו רואים, ובאכזבה גדולה, איך כל המערכות הרלוונטיות - משטרה, פרקליטות, בתי משפט, הורים ועוד - עומדות נבוכות כאשר ארגז הכלים העומד לרשותן ריק מכלי טיפול ואכיפה איכותיים ואפקטיביים. יש בכוונתי, יחד איתכם, להציף נושא זה ולמלא את הארגז בכלי עבודה יעילים תוך קביעת כללים, חוקים, אכיפה ועוד. בכוונתי להתחיל זאת כאן, בבית הנבחרים, תוך תקווה שנראה במהרה, וכבר בימינו, כנסת ללא אלימות. כנסת המקיאה מקרבה כל תופעה של אלימות על כל צורותיה וגווניה. תודה רבה.
נושאים נוספים שיש בכוונתי לעסוק בהם בהתמסרות רבה יהיו בתחומי החינוך החברתי, תיירות, ערי חוף ועוד.
ולסיום, ברצוני להודות בראש ובראשונה למשפחתי היקרה, אשר מכילה באהבה את התמסרותי רבת-השנים לחיים ציבוריים תובעניים ומאתגרים. תודה, משפחה.
עוד ברצוני להודות לתושבי עירי אילת על תמיכתם בי לאורך השנים. חבריי באילת, אתם מרגשים ומחזקים. מהיום יש לכם נציג אילתי אותנטי; אעמוד לרשותכם תמיד.
וכמובן, ברצוני להודות מעומק לב לחבריי מסיעת תקווה חדשה; לעומד בראש הסיעה, חברי משכבר הימים שר המשפטים וסגן ראש הממשלה גדעון סער. גדעון יקר, אני מודה לך על חברות אמיתית, אמיצה, איכותית וארוכת שנים. תודה. לך, חברי זאביק אלקין, תודה גדולה על התמיכה ועל ההנחיה לאורך השנים הארוכות בחברות הארוכה שלנו. חבריי לסיעה, היכרותי איתכם ממלאה אותי בתקווה חדשה לעתיד פוליטי חדש ואיכותי במדינת ישראל.
תודה לכל חברי הקואליציה המקבלים אותי בסבר פנים נאות; תודה לחבריי הוותיקים מהאופוזיציה, אשר מסדרים לנו לילות לבנים, המסייעים לנו כקואליציה להתגבש בזמן קצר יחסית. אני לא הייתי מצליח להכיר כל כך הרבה חברים מהקואליציה אם לא היו לנו לילות לבנים, ועל כך אני בהחלט מודה לכם. תודה, אדוני, תודה לכולם.