יש רגעים שבהם תמונה אחת בשחור ולבן, מספרת את כל הסיפור, ומהדהדת את המילים כולן.
אני עומד כאן לפניכם, כשאני נושא איתי, על לוח ליבי, תמונה כזו. תמונה נדירה, שמי שראה אותה, לא יוכל לשכוח לעולם. העיניים רואות, המוח קולט, והנפש לא רוצה להאמין, שהשחור-לבן הוא בעצם שחור משחור. זו לא תמונה של המספרים הגדולים, אלפים, רבבות, מיליונים. זוהי תמונה של משפחה אחת, יהודית. משפחה שמוצאת להורג בידי קלגסי השטן הנאצי ומשתפי הפעולה. אם וילדיה על שפת הבור. קני הרובים נוגעים בגבה. אי-אפשר לראות את פניה של האישה, גם לא את פני ילדיה. רגע לפני שגופה קורס אל בור המוות, היא רוכנת אל ילדיה הפעוטים. וברגע אחד כל הרובים מעלים עשן. הם יורים בה יחד, לא מסתפקים בכדור אחד. מתואמים. יעילים. ילד אחד נשמט תחתיה. בשארית כוחותיה אוחזת האם ביד בנה הקטן שיושב יחף על ברכיו, על האדמה הספוגה בדם. מה לחשה האם באוזנו של ילדה הקט? האם הפצירה בו שלא יבכה? והילד - האם בכה? האם שתק? האם הבין? האם פחד? התמונה שותקת, אבל קולה זועק. מטלטל. משתק. "לא תרצח". "אל תשלח ידך אל הנער". "לא תיקח האם על הבנים". "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
התמונה צולמה ב-13 באוקטובר 1941. כשראיתי אותה בספרה של ההיסטוריונית דוקטור Wendy Lower, ספר שעסק בתמונה הזו, ורק בה, הרגשתי שכל ישותי מתהפכת בקרבי ביגון, בזעם, בכאב. הזוועות האלה התרחשו בערים ועיירות רבות, רבות מספור, שבכולן - השמש זרחה על הגיא. ציפורים צייצו. היער שקט. והשוחט - שחט. ושחט. ושחט.
שורדי השואה, גיבורי התקומה, בני המשפחות ודורות ההמשך, ראש הממשלה מר נפתלי בנט ורעייתו, יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת מיקי לוי ורעייתו, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ובעלה, יושב-ראש מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו, יושב-ראש יד ושם דני דיין, נשיאת הבונדסטאג - גברת בארבל באס (Barbel Bas) שרי ממשלת ישראל, הרבנים הראשיים, ראשי מערכות הביטחון, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל - הגברת קולט אביטל, אזרחיות ואזרחי ישראל, מכובדי כולם.
לאורך שואת יהודי אירופה, תינוקות, ילדות וילדים, נשים, זקנים וגברים, הובלו אל בורות המוות, ונטבחו. כמו האם ובנה הקטן הם לא השאירו אחריהם לא שם ולא זיכרון. "כעמיר מאחרי הקוצר", נפלו היהודים אל הבור. "ואין מאסף".
ההרג ההמוני של העם היהודי, שעתה החשוכה ביותר של האנושות, החל כך; במה שנקרא לימים - "השואה בכדורים". לאחר מכן, חיית הטרף הנאצית, שלא ידעה שובע, האיצה את תהליכי ההשמדה עד שהגיעו לממדים מפלצתיים. מיליונים מבני עמנו, עונו. נרצחו. נטבחו. על-ידי מכונת הרשע האימתנית ביותר שידעה משפחת האדם.
אחיותיי ואחיי, שלוש שנים אחרי שנפתחו שערי המחנות שורדי השואה היו לגיבורי התקומה. לנס, למופת, לסמל. מדינת היהודים קמה כמגדלור שמבטא את ניצחון האור על האופל, ומבטיח - שלעולם לא יתחבא ילד יהודי במרתף חשוך ומבודד מפני מבקשי נפשו; לעולם לא יקרעו הורים מילדיהם וישלחו לדרכם האחרונה, רק משום היותם יהודים; ולעולם, לעולם! לא יעמדו רוצחים נתעבים, מאחורי משפחה יהודית, יירו בה וישליכו אותה לגיא צלמוות.
מכובדיי, התגובה היהודית להיסטוריה היא הצו: זכור! לא רק זיכרון מדעי וסטרילי. ולא רק תיעוד ארכיוני. אלא ראשית לכל, בבסיס - זיכרון קיומי ועמוק, שמעניק להיסטוריה משמעות. כזה שמשתקף בכל אורחות חיינו, מצמיח אותנו, בונה אותנו כאומה, הופך אותנו לטובים יותר, לראויים יותר.
אהובינו, שורדות ושורדי השואה, הזיכרון שלכם הוא הזיכרון שלנו, ומשימת הנחלתו מוטלת על כולנו. עלינו מוטלת החובה ללמד את לקחי השואה ולהעבירם מדור לדור.
אין לנו תוחלת ואין לנו צידוק כעם וכמדינה אם לא נזכור לנצח את שאירע לבני עמנו, בגטאות, במרתפי הגסטפו, בבורות ההריגה, ברכבות המוות, במחנות ההשמדה, במשרפות, ובכל המקומות בהם אבד צלם אנוש, ולחמלה לא היה כל זכר. ולצד זאת עלינו להוכיח, ובראש ובראשונה לעצמנו, שלא רק ההיסטוריה מלכדת אותנו כעם, אלא גם העתיד המשותף שלנו, הוא בסיס איתן להעמקת החיבורים בינינו; לא פחות מעברנו. עלינו להמשיך ולבנות את אומתנו כך שתשגשג, תתעצם, ותוכל לכל אתגר. עלינו לפעול בצורה מלוכדת ונחושה מול הטרור והשנאה שמובילים נגדנו ארגונים ומדינות, ולבצר את עוצמתה של ישראל כקיר ברזל בהגנה מפני אויבינו.
הטלת ספק בזכותה של ישראל להתקיים - היא לא דיפלומטיה לגיטימית, אלא אנטישמיות לשמה! שיש לעקור מהשורש. עלינו להמשיך ולהיאבק בביטוייה המכוערים של האנטישמיות ששבה ומרימה את ראשה במקומות רבים בעולם, בין היתר ברשתות החברתיות; ולהבהיר שגם היום, בחלוף שמונה עשורים מהתהום הקודרת ביותר בקורות האנושות, האנטישמיות שמאיימת על בני עמנו היא פשע נגד האנושות.
יקירינו - שורדות ושורדי השואה, אומנם שורותיכם מתמעטות, אך מחויבותנו כלפיכם רק מתעצמת, וחייבת להיראות ולהישמע מקצה העולם ועד קצהו. אתם עמוד האש לפני המחנה, אתם משמשים לנו השראה ותקווה, ונוטעים בנו אמונה בצדקת הדרך, ונכונות להמשיך קדימה.
אזרחיות ואזרחי ישראל, פתחתי את דבריי הערב בתמונה, ואני מסיים אותם בתמונה. שגם היא מהדהדת את המילים כולן.
על שולחן העבודה שלי, בלשכת נשיא מדינת ישראל, ניצבת תמונה אחת ויחידה, שמטלטלת את כל רואיה. גם אותה, מי שראה פעם אחת, לא יוכל לשכוח לעולם. במרכז התמונה - דורה דרייבלט-איזנברג זכרה לברכה, ילידת לודז', מספר אסיר 55374 מבירקנאו אושוויץ; ואיתה - נינתה הקטנה - דניאלה הר צבי. גם כאן - את פניה של האישה אי-אפשר לראות. ולא את פני הנינה. הנינה אוחזת ביד סבתה. דגל ישראל נוגע בידיהן. גם התמונה הזו, שאותה צילמה קארן גילרמן, מספרת בצורה ברורה את הסיפור כולו. את סיפור העם היהודי ותחייתו, את סיפור הארץ ויישובה, את סיפור שרשרת הדורות, ואת סיפורה של מדינת ישראל - מדינתנו האהובה, שהיא הביטוי העמוק ביותר ל'חזון העצמות היבשות' של הנביא יחזקאל. ככתוב: "כה אמר אדני אלוהים, הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם, עמי; והבאתי אתכם, אל אדמת ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם".
ארץ אל תכסי דמם. יהי זכר אחינו ואחיותינו, קורבנות השואה, ברוך ונצור בלב העם, מדור לדור ולנצח נצחים.
