הטור השבועי של קרולין גליק ב
מעריב מדאיג: מדאיג מאד: היא מתארת מצב דברים שבו, יהדות ארצות הברית, אשר חפצה לשאת חן בעיני הזרם הטרנדי (בשמאל ובאוניברסיטאות) הפרו-פלשתיני והאנטי הישראלי, מתאימה את עצמה לזרם הזה, תוך הפניית עורף לישראל;
זה לא מתרחש, לדברי גליק, רק אצל הדמוקרטים; הדמוקרטים, לדבריה, מסכינים עם המצע האנטי ישראלי של המפלגה (שמוביל אותו לא אחר מאשר הסנטור הדמוקרטי ממוצא יהודי,
ברני סנדרס), ומבכרים את הישארותם במפלגה על פני נאמנותם לישראל;
אבל זה כאמור, לא מתרחש אך ורק בקרב היהודים של המפלגה הדמוקרטית: זה מתרחש גם בתוך איפאק (לא פחות), ובקרב חברי איפאק במפלגה הרפובליקאית, והקורא ההמום אמור לשאול: כיצד? מסתבר כי איפאק מפצירה ביהודי המפלגות הדמוקרטית והרפובליקאית, להביא לטשטוש ההבדלים במצעי שתי המפלגות ביחסן לישראל: היות שהמפלגה הדמוקרטית לא תיאות לקרב את מצעה ביחס לישראל לזה הרפובליקאי, חברי איפאק, כך לדברי גליק, משדלים את יהודי המפלגה הרפובליקאית ואת חברי המפלגה הרפובליקאית בכלל, לאמץ גישה יותר "שלום עכשיוניקית", מאשר גישה פרו-ישראלית רפובליקאית מסורתית. גליק מספקת מספר דוגמאות מטרידות מאד, ומעוררות סימן שאלה.
מה שיותר מטריד, הוא שלשיטת גליק, בניגוד למיתוס ולפיו, לאיפאק ישנם מהלכים בתוך הממשל האמריקני, וזו, כביכול, השדולה הכי משפיעה, מסתבר, לשיטת גליק, כי הממשל האמריקני ניצל בציניות את איפאק, לצורך שכנוע חברי קונגרס לתוכנית חסרת תוחלת או בסיס לתקוף בסוריה, רק בכדי לחזור בו לאחר מכן, מה שגרם לפגיעה בדימוי של איפאק.
אם דבריה של גליק נכונים, זה חש ומרגיש כאילו איפאק הפכה מלובי פרו ישראלי חזק ליהדות חצר של הממשל האמריקני: זה מהדהד יותר מידי לספרו של
אלן דרשוביץ, "חוצפה", העוסק בדימוי העצמי הנחות של יהודי ארצות הברית, אשר חשים, עקב חווית הגלות האירופית, כ"אורחים" בארצות הברית, אשר צריכים "להתנהג יפה" כלפי "המדינה המארחת", היא ארצות הברית. אלן דרשוביץ מספר בספרו כיצד, בתקופת השואה, מנהיגים בולטים בקהילה היהודית חששו להפעיל לחץ על הממשל האמריקני, להתערב בנעשה באירופה, מחשש לעורר רגשות אנטישמיים בקרב האמריקנים.
לפני מספר שנים הפרסומות למניעת עישון פאסיבי אמרו שהבושה הורגת: כשאדם מתבייש לבקש מן הסובבים אותו לחדול מלעשן לידו, התוצאה היא, שהוא מת, אבל לא מסרטן ריאות כתוצאה מעשן סיגריות, אלא מבושה.
ממדיה הבלתי נתפסים של השואה - הם בחלקם תוצאה של ה"בושה" של מנהיגים יהודים אמריקניים (לרבות שופטים עליונים יהודים כגון פליקס פרנקפורטר), אשר דלת מסדרונות הממשל הייתה פתוחה לרווחה לקראתם, ללחוץ על הממשל האמריקני לעשות משהו בעניין טבח היהודים באירופה. איכשהו, הדברים המטרידים שמספרת קרולין גליק בטורה השבועי במעריב, מהדהדים לימים האפלים של אז, שבהם החשש של יהודי ארצות הברית לעצבן את הממשל האמריקני, עלה לאחיהם האירופים בחייהם.
הטור של גליק מטריד ולא ברור. דומה כי יש פה מערכת עובדתית סבוכה, שיתכן שפירוט עובדתי רב יותר היה מועיל לסבר את האוזן לגביה. הדברים שהיא כותבת מטרידים, ומנוגדים למה שחשבתי שאני יודעת על איפאק. אין ספק שיריעה מוגבלת של טור מודפס אינה מספקת לפירוט העובדתי הנדרש בכדי לסבר את האוזן לגבי הסוגיה המטרידה הזו.
המסקנה היחידה המתבקשת, היא, שמי שרוצה לברר את המידע המטריד הזה, צריך לצלול לתוך האתר של קרולין גליק. או לקרוא את ספרה, בכדי להבין יותר את העובדות המטרידות הללו.
