ב-31.6.20 הכריז ולדימיר פוטין על ניצחון: 78% מן המצביעים במשאל העם אישרו את השינויים החוקתיים אשר יאפשרו לו לשלוט עד 2036. היה זה סיומו של שבוע קרקס – מכנה אותו אקונומיסט – עמוס בצעדות, משחקים ופרסים. תושבי מוסקבה קיבלו מסרונים, לפיהם אם יבואו להצביע – הם עשויים לזכות באחד מ-2 מיליון השוברים שהעניקו יחדיו פרסים ב-140 מיליון דולר. בסיביר הובטחו למצביעים פרסים מסמאטרפונים ועד דירה; באחת הדירות זכה מנהל קלפי מקומית.
קלפיות ניידות הוצבו במגרשי משחקים ובבתי משפט, ומשאיות סובבו בערים ואפשרו להצביע בהן. חלק מן ההצבעה היה אלקטרוני, מה שסיפק הזדמנות לזיופים. ושיהיה ברור: זה לא היה משאל עם תקין. לא היה לו בסיס חוקי, הוא לא דרש מינימום הצבעה, לא היה עליו פיקוח עצמאי ולא היו לו כללים ברורים.
206 השינויים כבר אושרו בפרלמנט ובבית המשפט החוקתי ונחתמו בידי פוטין. השינויים נוסחו בכוונה לבלבל ועסקו בשורה ארוכה מאוד של נושאים שאין ביניהם כל קשר. בתוכם נבלעו החשובים ביותר: הענקת אפשרות לפוטין להיבחר עוד פעמיים אחרי תום כהונתו ב-2024 והרחבת סמכויותיו, כולל לפטר שופטים בבית המשפט העליון ובבית המשפט החוקתי. זה היה קצת פחות מאשר משלוח טנקים לכיכר האדומה וביצוע הפיכה – אבל רק קצת פחות. ההליך כולו הפר את החוקה משנת 1993, עליה נשבע פוטין להגן.
אקונומיסט מציין, כי נצחונות גדולים בבחירות נמצאים בליבת טענותיו של פוטין ללגיטימיות של שלטונו. הוא גם סומך על תערובת של כריזמה אישית ולאומנות. אבל אחרי 20 שנה בשלטון, הלגיטימיות שלו הולכת ונמוגה, ונסיונותיו להחיות אותה באמצעות זיופים וכפייה מסכנים אותה עוד יותר. כבר מזמן הוא מונע בחירות חופשיות: מתנגדיו מוטרדים, נאסרים או נמנע מהם להתמודד; התקשורת הממלכתית חד-צדדית לחלוטין.
עם זאת, הייתה מידה מסוימת של תחרות מולו, על בסיס הרעיון "הסופר-רוב של פוטין" שיצר יועצו גלב פבלובסקי בשנת 2000. הרעיון הוא שקיים קשר מיוחד בין המנהיג לבין עמו, ושפוטין מדבר בשמו של הרוב שאיבד את קולו בעת התפרקות ברית המועצות. הרעיון החל להיסדק ב-2011, כאשר פוטין עקף את מגבלת הכהונה על-ידי מעבר סמלי לתפקיד ראש הממשלה. בשנת 2014 הוא שיקם את הפופולריות שלו על-ידי כיבוש קרים, אך ארבע שנים מאוחר יותר היא נמוגה, כאשר העיצומים המערביים פגעו בעושרה של האליטה שתמיכתה חיונית לפוטין. הוא גם היה עסוק בהרפתקאותיו הצבאיות בסוריה ובמקומות אחרים, ולא הייתה לו סבלנות למאבקי כוח פנימיים; היריבים פשוט הושתקו ודוכאו.
בבחירות לנשיאות במארס 2018 הצליח פוטין לקבל 77% מהקולות. הניצחון הזה הושג בתשלום באשראי – ציפיות לעתיד – והקרמלין התקשה לפרוע אותו. הממשלה נאלצה להעלות את גיל הפרישה, מה שעורר גל של מחאות מצד תומכיו המסורתיים של פוטין. בקיץ 2019 פרץ גל מחאות במוסקבה, לאחר שהקרמלין פסל את כל המועמדים העצמאיים בבחירות המוניציפליות. המשטרה דיכאה אותן באכזריות, אך ההערכה היא שמחצית מן הרוסים תמכו במפגינים.
פוטין זיהה את השינוי בדעת הקהל, ובינואר השנה הודיע על חבילת השינויים שאמורה הייתה לתת תחושה של רפורמה. בדיונים הראשונים לא אמר פוטין דבר על הארכת כהונתו מעבר ל-2024, כחלק מטקטיקה של ערפול מכוון. אבל ב-10 במארס נוסף תיקון לשינויים, ולפיו מספר הכהונות של פוטין יאופס – כך שהוא יוכל להתמודד פעמיים נוספים לקדנציות של שש שנים כל אחת. התוכנית הייתה לקיים משאל עם ב-22 באפריל – יום הולדתו של לנין – ולאחר מכן מצעד צבאי ב-9 במאי, יום השנה ה-75 לניצחון על גרמניה, בנוכחות נשיאי ארה"ב, סין וצרפת.
הקורונה שיבשה את התוכניות. פוטין דחה את ההצבעה ואת המשאל, ולמעשה נעלם מהאופק. מכון סקרים רוסי עצמאי טוען, כי המגיפה ערערה עוד יותר את מעמדו של פוטין. רוסיה נפגעה קשה, הרבה יותר מהנתונים הרשמיים. הזעם הופנה בראש ובראשונה כלפי הנשיא. דחיית משאל העם לאביב נראתה מסוכנת מדי, ולפיכך הודיע פוטין ב-26 במאי שמצעד הניצחון יתקיים ב-24 ביוני (יום מצעד הניצחון ב-1945). מבחינה סמלית, מעיר אקונומיסט, היה זה מעבר ממועד השמחה העממית עם הניצחון ליום שסימל את הדיקטטורה של סטלין.
ההצבעה החלה למחרת המצעד. תוצאותיה מעולם לא הוטלו בספק, אך בהחלט ספק אם התרגיל הצליח להגביר את הלגיטימיות של פוטין. ערימה של קריקטורות והערות גסות ברשתות החברתיות מלמדות שהוא לא עבד. סוציולוג רוסי מוביל קובע, כי פוטין איבד את הרוב שלו. מחקריו מעלים, כי לא רק תומכי הדמוקרטיה הפנו את גבם לנשיא, אלא גם לאומנים וקומוניסטים; הם רואים אותו כמושחת וערמומי. והחשוב מכל: הוא איבד את תמיכת מעמד הביניים, הבסיס העיקרי שלו.
אקונומיסט מדגיש: ככל שהתמיכה בו תתמעט, כך יסתמך פוטין יותר על דיכוי. אך שימוש בכוח ללא לגיטימיות, עשויה לסיים את הסיפור. במארס 1991 אמרו 78% מהסובייטים שיש לשמר את ברית המועצות. חמישה חודשים מאוחר יותר הוביל הקג"ב ניסיון להפיל את מיכאיל גורבצ'וב. הקשר דוכא אחרי יומיים, וכעבור ארבעה חודשים המדינה התפרקה.
