האמריקנים יוצאים מן הקורונה כמו ניצולים מדליקת ענק המגלים נוף בלתי מוכר. כעת חייבים לבנות מחדש את מערכת הבריאות האמריקנית – ולא די בחזרה למה שהיה, טוען טיים. היא צריכה להיות טובה יותר, חזקה יותר, גמישה יותר. כדי לעשות זאת, יש להביא בחשבון את כל המעורבים בה – לא רק מנהלי חברות ביטוח ומנהלי כספים בבתי החולים, אלא גם החולים, בעלי מוגבלויות, זקנים, בעלי הכנסות נמוכות, בני מיעוטים ועובדי המערכת.
מיליוני אמריקנים משתמשים מדי שנה בשירותיה של מערכת הבריאות – אם הם יכולים להרשות זאת לעצמם. אבל דיונים על רפורמות במערכת מדירים חלק מהם. מקבלי ההחלטות מקשיבים זה לזה ולמומחים מתוך המערכת; מי שאינם נשמעים הם מי שמכירים את הגרוע שבמערכת – נהגי אמבולנסים המקבלים שכר מינימום, אחיות במרפאות תת-מתוקצבות, חולים שאינם מבוטחים הנאלצים לדחות טיפול עד המשכורת הבאה. להם יש את נקודת המבט הטובה ביותר וחייבים להקשיב להם.
שתי קבוצות היו קולניות ופעלתניות במיוחד בזמן הקורונה: אחיות ובעלי מוגבלויות. האחיות נמצאות בחזית הטיפול ובמגע הממושך ביותר עם החולים, מכירות היטב אותם ואת משפחותיהם ורואות מרכיבים של המערכת שאחרים אינם רואים. אבל לרוב הן אינן מקבלות את הכבוד הניתן לרופאים. אך בזמן המגיפה לא הייתה לארה"ב ברירה אלא לשמוע את קולן הקיבוצי של האחיות בכל מקום. בכל בית חולים הן עמלו כדי לשפר את הביטחון שלהן ושל חוליהן, אפילו אם הדבר חייב להתעטף בשקיות אשפה כביגוד מגן. כאשר הן הסתגלו במהירות לטיפול מרחוק, כאשר במקרים רבים מדי יכלו המשפחות להיפרד רק בווידאו, הן הזכירו שהטיפול אינו רק בצד הפיזי של המחלה.
קהילת בעלי המוגבלויות, החל מחולים כרוניים וכלה במרותקים לכסאות גלגלים, מהווה 26% מתושבי ארה"ב. יש להם מגע תכוף עם מערכת הבריאות ומכירים היטב את מעלותיה וחסרונותיה. במהלך הקורונה התארגנו חלקם בקבוצות, למשל למחות על כך שבקליפורניה נכים מתחת לגיל 65 לא נכללו בשלב הראשון של ההתחסנות ולמעקב אחרי חיסון בעלי מוגבלויות במדינות אחרות ומתן מידע חיוני.
אירועים אלו חייבים להוות מפת דרכים לעתיד, טוען טיים. יש להשתמש בידע ובניסיון של אחיות, נכים ואחרים כדי לבנות את מערכת הבריאות המגיעה לאמריקנים. עליהם להיות מיוצגים בחדרים בהם מתקבלות ההחלטות. מי שמעוניינים ברפורמה צריכים לשאוף לשמוע אותם, כדי שיידעו מה לשאול ומה הציבור צריך. בעלי ניסיון רב בתחום הבריאות עשויים להשמיע ביקורת שתשפר את ההצעות לתקן את המערכת.
לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר יפן החלה את התאוששותה הכלכלית והמפעלים החלו לפרוח, חברת טויוטה הכניסה לשימוש כבל שכל עוד בפס הייצור יכול היה למשוך, כדי לעצור את העבודה ולהפנות את תשומת הלב לבעיית בטיחות או איכות. זה נשמע כרעיון פרוע, אך בפועל הוא היה יעיל מאוד: כל העובדים הפכו לבעלי עניין מנוסים, בלא קשר למשימותיהם. מערכת הבריאות האמריקנית זקוקה ל"כבל" שכזה. חלק ממתקני הבריאות מפעילים בהצלחה מנגנון המאפשר לעצור את הטיפול אם עולה חשש בטיחותי או לטעות בטיפול. הדבר מלמד, כי לא תמיד המומחה האמיתי הוא האדם הבכיר ביותר או המנתח הנודע. לפעמים זה מישהו בפס הייצור או מי שמנקה את החדר בבית החולים בין המטופלים.
לא ידוע מתי תפרוץ המגיפה הבאה, אבל ידוע בוודאות שארה"ב זקוקה למערכת בריאות שחייבת להיות ערוכה הרבה יותר טוב לפעם הבאה בה יכה נגיף או יתרחש אירוע רב-נפגעים. תיקון המערכת מחייב את הענווה המכירה במומחיות בכל מקום בו היא נמצאת ואת שילובם של כל בעלי העניין מוקדם ככל האפשר. אם רוצים שלכל האמריקנים תהיה גישה למערכת ברמה גבוהה, בטוחה ומלאת חמלה, יש להביא בחשבון את כל המעורבים בה.
