"אני רוצה לדבר על דברים שמחים, בן אדם!" מחה הנשיא
ג'ו ביידן בתחילת החודש, כאשר עיתונאים שאלו אותו על הנסיגה מאפגניסטן. אין פלא שביידן רצה לשנות את הנושא, מעיר אקונומיסט: ארה"ב נלחמה במשך 20 שנה, הוציאה 2 טריליון דולר, איבדה אלפי חיילים וראתה את מותם של רבבות אפגנים – ונכשלה כמעט לחלוטין.
נכון: ארגון אל-קאעידה, שהצית את המלחמה בפיגועי 9/11, שוב אינו כוח של ממש במדינה, אם כי לא חוסל כליל. אבל זה פחות או יותר הכל. קבוצות טרור אנטי-אמריקניות אחרות, כולל שלוחת דאעש, ממשיכות לפעול באפגניסטן. הטליבאן, אשר נתן מחסה לאוסמה בן-לאדן, שולט במחצית המדינה ומאיים לכבוש את היתר. הממשלה הדמוקרטית והפרו-מערבית, שניזונה על דם וכסף אמריקניים כה רבים, היא מושחתת ונמצאת בנסיגה מתמדת.
בתיאוריה מתנהל מו"מ לשלום בין הממשלה לבין הטליבאן. בתרחיש האופטימי ביותר, תמיכה אמריקנית צבאית וכספית בממשלה, כולל המשך ההפצצות על הטליבאן, יחס עם לחץ מצד מדינות ידידותיות כמו פקיסטן, יוביל להסכם כלשהו לחלוקת השלטון. אבל אפילו אם זה יקרה – והסיכויים לכך נמוכים – זה יהיה מחזה מדכא. הטליבאן יתעקש לחזור לשלטון דת ברוטלי, כפי שהיה בפעם הקודם ששלט במדינה: נשים יוגבלו לבתיהן, נערות לא יכלו לבית הספר, עונשים כבדים יוטלו על "עברייני" לבוש ומוזיקה.
הסבירות הגבוהה יותר היא שהטליבאן ינסה להשתמש בנצחונותיו בשדה הקרב כדי להפיל בכוח את הממשלה. הארגון כבר כבש את רוב איזורי הכפר וכוחות הממשלה מוגבלים לערים ולעיירות. הטליבאן טרם הצליח לכבוש עיר כלשהו ואולי אין לו היכולת לעשות זאת; ייתכן שהוא יעדיף להפיל את הממשלה באיטיות במקום בהתקפה חזיתית, ואין ספק שהמומנטום לצידו.
מלחמת האזרחים צפויה להתעצם. מדינות אחרות – סין, הודו, אירן, פקיסטן ורוסיה – ינסו למלא את החלל שמותירה ארה"ב. חלקן יזרימו כסף ונשק לראשי כנופיות ידידותיים. התוצאה תהיה עוד שפיכות דמים והרס, במדינה הסובלת ממלחמות בלתי פוסקות מזה 40 שנה. החוששים מנקמה כלפי מי שסייעו לאמריקנים מחמיצים את התמונה הגדולה: ארה"ב נוטשת לגורלה מדינה בת 40 מיליון תושבים.
זה לא חייב היה לקרות, טוען אקונומיסט. בשש השנים האחרונות הספיקו פחות מ-10,000 חיילים אמריקנים ומספר דומה ממדינות נאט"ו אחרות כדי לחזק את צבא אפגניסטן לרמה של שמירת הסטטוס-קוו. האבידות האמריקניות צנחו לכמעט אפס. המלחמה באפגניסטן הפכה לבלתי רלוונטית מבחינה פוליטית בארה"ב. מאז נכנס לבית הלבן, ביידן מתמקד – ובצדק – באיומים מצד סין ורוסיה. אבל הנוכחות האמריקנית באפגניסטן כה קטנה, עד שהיא כמעט חסרת משמעות. הממשל טוען שאין טעם להישאר באפגניסטן, ומתעלם מכך שהעניק הגנה יקרת ערך מפני הטליבאן.
צפוי ויכוח ארוך בשאלה עד כמה הנסיגה מאפגניסטן פגעה באמינות וביוקרה של ארה"ב. מה שברור הוא, שלמרות עושרה ועוצמתה – ארה"ב לא הצליחה ליצור מדינה אפגנית חזקה העומדת ברשות עצמה וגם לא הצליחה להביס אויב עיקש. ארה"ב גם אינה מוכנה להטיל כעת את כובד משקלה לטובת בת-בריתה, ממשלת אפגניסטן. משטרים עוינים וידידיה של ארה"ב ישימו לב לכך.
לצד זאת, אפגניסטן לא הייתה וייטנאם שנייה. היא מעולם לא הייתה במוקד תשומת הלב, מספר האבידות האמריקניות בה היה נמוך בהרבה, דברים אחרים תמיד נראו חשובים יותר. הוויכוח על להישאר או לצאת היה כה ארוך, עד שכאשר הנסיגה מתרחשת – היא אינה מפתיעה איש. מבחינת הפגנת חולשה כלפי חוץ, החולשה הזאת הייתה קיימת זמן רב – טוען אקונומיסט.
לצד זאת, הנסיגה היא מכה קשה לאפגנים. בטחונם האישי נמוך כיום מאשר אי-פעם: מספר האזרחים שנפגעו היה גבוה אשתקד ב-30% מאשר ב-2001. המשק אינו גדול מכפי שהיה לפני עשור. קנאי האיסלאם ניצבים בשערי קאבול, והמחסלים מטעמם כבר פועלים בתוכה ורוצחים שיעים, חילוניים, נשים בתפקידי מפתח – כל מי שמנוגד להשקפת עולמם המעוותת. ארה"ב מעולם לא התיימרה לפתור את כל בעיותיה של אפגניסטן, אבל לעזוב את המדינה בחזרה בנקודת המוצא – זהו כישלון צורב.
