"גם מסע ארוך מתחיל בסיפור קצר"

"איפה היית עד שעה כזאת?" הוא מושך כתפיים ושותק. "מה יהיה, דרור? אם היית מתנהג כמו בנאדם ולא משוטט בלילה... אבל אתה דפוק על כל הראש, זה מה שאתה!" ידה דוחפת את חזהו, "אתה יודע כמה ויתורים עשיתי בשנתיים שאנחנו יחד? נמאס לי להיות המטפלת שלך. פשוט תעוף מכאן!" היא צועקת. "לעוף? אבל זאת הדירה שלי..." תמר מפנה אליו את גבה וטורקת את דלת חדר השינה.

"דבר ראשון אני חייבת לעשות בוכטה! בשביל להתחיל!" תמר צחקה. זמן מה אחרי שהכירו, סיפרה לדרור שהיא עובדת בשלוש משרות כדי לעזור למשפחתה ולעמוד על הרגליים בעצמה. בינתיים, בדירה הרעועה שהיא שוכרת, ציר אחד התפרק והדלת נפלה. מזל שהיא הספיקה לקפוץ משם והדלת מחצה את הארון ולא את הפרצוף שלה. גם דלת המקרר יצאה מהמקום וכל המזון התקלקל. דרור עמד נדהם מול הבחורה בעלת הגו הנחוש ועיני הברקת, שצחוקה מתגלגל ברוח: "פעם הבאה, תביאי את האוכל אליי. בלילה, ליד החלון השבור אצלי, זה יקפא יופי". אמר ולא האמין למשמע אוזניו - הוא הזמין בחורה לביתו. "זהו! המקרר מת והקפיץ את כל השלטרים של החשמל", היא נכנסה כעבור שישה חודשים עם סל מלא עוף, בקר, אומצות, פילה מקרל ומזוודה. סכנת נפשות להישאר בחורבה בה גרה ועד שתמצא קורת גג, היא מבקשת ממנו מקלט.

12 מילים של ציפורים

"מקלט?" מלמל דרור. "אני מפחדת שאיזה נתיך שרוף יבעיר את הבית. זה בסדר שאני מבקשת?" הוא נד בראשו והנהן חליפות. לחייו סמקו. עד כה, התייאשו כולן משתיקותיו. דרור כלל לא שיער שיפגוש מישהי שתמשיך לדבר בקלילות מתפרצת נוכח כבדותו. אבל תמר לא ויתרה והוא הסתגל אט אט לשהות במחיצתה. לפני כן, כשבאה אליו, הביאה מצרכים ובשלה מטעמים שריככו אותו עד שגם לשונו השתחררה וכבר נשארה ללון אצלו לא פעם. תמר שפתה מים בקומקום הישן והמתינה. הפעם היא מבקשת להישאר יותר מלילה אחד, חשב, אולי שבוע, אפילו חודש, מצחו התכרכם. לבסוף, קרבה וליטפה את שערו הסבוך. צחוקה היתמר עם אדי הקפה: "איך עובדים עליך! אני לא מחכה להזמנות, באתי לגור איתך וזהו!" ליד דלת הכניסה, תלתה שעון ואת המטבח גדשה סירים ותבלינים עד שהדירה הריקה, שקירותיה מתקלפים, התחילה לקבל מראה של בית. בכל ערב, הייתה מלהטת בכף עץ בין קדרות מבעבעות ובוחשת בשבילו פלפל וכורכום ובהרט כפי שלא עשתה אף אחת לפניה. ערב אחד, אחרי שסיימו לאכול, וחריפות הבשר הנימוח עוד נספגה בלשונם, תמר החליקה סמרטוט רטוב על הרצפה ושוב דיברה על החדר בו גדלה עם שישה אחים בשיכון ד'. "נשבעתי שאני אפרוץ בגדול". אותה שום דבר לא מרתיע, בבקרים היא עובדת כסייעת בפעוטון, אחר-הצהריים מספקת שירותי שמרטפות לכמה אימהות ובזמנה הפנוי מוכרת מוצרי קוסמטיקה. "נראה לך שאני אגמור כמו אימא שלי, תקועה בערימות הזבל של ד'?" דרור הצטרף אליה עם המגב ופער את פיו לומר לה דבר מה, אך המילים נתקעו בגרונו. "מה איתך? רק אני מספרת ואתה - כלום?!" דחקה בו. הם נעמדו זה מול זו והיא אחזה בכתפיו וחפנה את ראשו בחיקה. דרור חש דקירה ישנה צובטת בחזהו, כמו בפעם הראשונה שהגיע לבית הספר ולא דיבר, כי ידע שאיש לא יבין. כשהמורה שאלה האם הוא יודע לדבר, השיב: "מילים של ציפורים", היא כתבה בדוח: 'סובל מאי התאמה. יש להעביר למוסד מתאים'. הוא החל למלמל. "כשאימא שלי

ליאת לידה סנדומי 13

חלתה והפסיקה לבשל, ניסיתי, אבל אפילו את הביצה הוצאתי מהסיר חצי קשה... חלמתי על מאכלים שמתבשלים בתנור כל הלילה... אבל גם בדמיון לא היו טעמים כמו שלך", אמר לבסוף. תמר חייכה אל הסומק שמילא את פניו. היא ראתה כמה התאמץ ללקט מילות קרבה למענה. כשקרבה את שפתיה, נענה להן כמגנט אבוד. היא ידעה שאף אחת לא גרמה לו לחוש כך לפניה וגילתה כלפיו סבלנות. בלילות, הייתה לובשת גופיה שקופה ומושכת אותו מעליה בכוח מרוסן, מוליכה עד להתמסרות. אבל היו לילות בהם התהפך על משכבם וכשהביט בביטחון הנסוך על פניה הישנות, רצה לחמוק מהגוף הזר שניטע במיטתו. אז היה ניגש למטבח ורושם מחשבות בפנקסו ומנגב שאריות לבנה בפיתה יבשה ובמחשבו מנסה לחבר את המשפטים המקוטעים לסיפור. אחרי ליל כתיבה, כששב לחדר השינה, היה נזהר מלהביט אל הגבעות שארבו מבעד לחלון וקראו לו לצאת אליהן. באחד הימים, תמר תלתה על חלונם וילון בצבע חול ובמרכז הקיר, מול מיטתם, הציבה ראי אשר משך אותה להתענג מולו ארוכות, בסירוק רעמת שיערה האדמוני. אך את דרור דחה ממנו והלאה, לשבילי עקיפה צדדיים. תמר, שדבר לא נמלט מעיניה, לפתה אותו בוקר אחד ומשכה אותו לעברה, כדייג את הניצוד בחכתו. "תעשה לי טובה, דרור, אתה רואה מה שאני רואה?" הוא הניד ראשו, אך היא נעמדה לצדו לחסום כל מעבר. "אני רואה אותך!" היא צחקה. "ס'תכל!" דחקה בו והוא הישיר מבטו וראה את השתקפותו המוזרה. עיניו, כעיני חפרפרת, ניבטו אליו דקות ועכורות מבעד לזגוגית המשקפיים. אפו, שעליו ישבה המסגרת, כמו נחתך לשניים ושפתיו נראו לא סימטריות. הוא הצמידן במיאוס. כשחיבקה אותו, שם לב שזרועותיו נראות תלושות ורפויות. "אל תשכח לקנות תבלינים", נשקה לו והלכה. הוא ניסה לראות את גבעות החול מבעד לוילון וכתב בפנקסו: "הציפורים דואות בראשו, כסדק שנפער מכיווצו של אגרוף לריבונו של עולם". אחר כך, הטמין את הפנקס בעומק כיסו ויצא. בימי חמישי, תמר הייתה שולחת אותו להשתרך בין הדוכנים בשוק הבדואי עד לאישה זקנה אחת, ששמלתה הרקומה מוכתמת

14 מילים של ציפורים

וחיוכה נטול שיניים, שרק אצלה אפשר למצוא זעתרוקינמון וג'ובנת ראנם. דרור אהב ללכת לבדו בין הדוכנים. הוא הריח עופות וצאן ובצק נאפה ונעצר למשש בכלי הנחושת ובאריגים הנפרשים. בדרך לשוק, עקף את תלולית החול אליה נהג לבוא לפני שהכיר את תמר. כאן, מול מרחב הגבעות הנפרם, היה נוהג לנדוד אל תוך הלילה עם ציפורי המדבר ולרשום בפנקסו. כאן ראה את תמר לראשונה, צועדת לקראתו באגן מעכס, מביטה נכוחה מעיני ברקת ששורטטו במדויק בתוך מסגרת שיער אדמונית. "ומה אתה עושה כאן? לי יש כמה דקות לנשום לפני שמתחילה משמרת", התיישבה לצדו. הוא תחב את פנקסו לתרמיל ומלמל דבר מה על מילים שכתב. "תן לקרוא", תבעה בחיוך. "עוד אין משהו שאני יכול לתת". "אף פעם לא פגשתי יצור כמוך!" פסקה בחיבה ולא סיפרה שבפעמים הקודמות שבאה לשוק כבר הבחינה בו שקוע בפנקס, שישיבתו הכפופה, הגמלונית והרמת עיניו לשמיים נדמו בעיניה כה מבוצרים, שהיא רצתה אותו לעצמה. מדי שבוע, הגיעה אל תלולית החול והצטרפה אליו, אל שתיקותיו. כשהפנה אליה מבטו, חשה את פעימות לבה מפרפרות כמו קרני השמש, השוקעת מעבר לגבעות החול. "מתה על איך שהוא - נטו בלי פוזה. רק מה? מלך הבונקרים, מעדיף לכתוב ולא לדבר", סיפרה לאחותה הבכורה. אחותה עודדה אותה להמשיך לבוא אל הגבעות ולנסות לדבר. דרור הוקסם מקלילות שפתיה ומתלתליה הפראיים וכעבור כמה שבועות, בהם שבה וביקרה אותו על תלולית החול, כשהקור התמקם ללילה, הם הצטנפו יחד תחת שכמיית הצמר שלה. "כשהייתי ילד, הבאתי לכאן כרית והבטתי בשמיים כל הלילה", גילה לה. "הרשו לך?" דרור נשען לאחור וחפן את צווארה. בלילות, אימא שלו ישבה על הכורסא וסכנה הייתה להתקרב לעיניים שלה, שהיו ריקות. הוא היה פותח את החלון המשקיף לגבעות ושואל את הציפורים אם הן פגשו את אביו, שעזב את הבית. אחר כך, היה יוצא בשקט ומצטרף ללילה.

ליאת לידה סנדומי 15

מעולם לא דיבר על כך. הוא הניח את ראשה של תמר על בטנו ואמר בשקט, "הנה כרית גם בשבילך". היא חטפה את משקפיו, אבל לא ראתה דרכן. הוא לא ראה בלעדיהן וחש לראשונה בחייו מאוהב. "תבואו לבקר אותנו", שמחה אחותה שעצתה נשאה פרי. כיוון שהרתה זה לא מכבר, שבה עם בעלה המובטל ועם התינוק לגור בבית ההורים. "שכחת שאת דודה עכשיו", נזפה. "אני חייבת לבוא לנשק את הנסיך המתוק, רק שאנחנו עסוקים בטירוף", התחמקה תמר. "אנחנו לא מספיק טובים בשבילו?" "הוא לא מתחבר... יש לו בעיה", גילתה תמר לבסוף. "הוא לא יוצא מהבית?" "יוצא?" תמר הביטה בשעונה וזינקה ממקומה בחלחלה. השעה הייתה כמעט חצות ודרור עדיין לא שב. "אנחנו נבוא!" אמרה וטרקה את השפופרת. נחיל של מחשבות רעות הציף אותה. היא ניסתה לשחזר אילו סימנים מקדימים הראו שדרור עומד לעזוב אותה. ואולי קרה לו משהו, שינתה דעתה, וכעסה שמעולם לא לקח עמו טלפון, כאילו בכוח ניתק עצמו מהעולם, ניתק עצמו ממנה. העלבון צרב בגרונה. מאז הכירו בתחילת השנה, שבה ונשבעה לעצמה שתעניק לדרור מסבלנותה, כל עוד לא יפגע בה, ואם ינהג בה בזלזול, תעזוב. אחרי שעברה לדירתו, ספרה שתים עשרה שבתות וחדלה לספור. לפעמים היה דרור נועץ עיניו בחפץ סתמי כמו שעון מבלי למצמץ ואי-אפשר היה להעירו במשך רגעים ארוכים. תמר ספגה זאת, ראתה שלא מפניה הוא מתעלם, אלא כמו עצם עיניו מפני העולם כולו. בכל פעם נדרה מחדש: אם יתנהג בניכור גם אליי, אלך ממנו. אחותה נשבעה שאם לא ימצא עבודה תעזוב אותו. תמר שנאה לראות אותה כלואה בדירת ההורים הגפרורית ורצתה לגעור בה: "איך את מאכילה תינוק בלי גרוש? מילא לחיות ככה, אבל להביא לעולם צאצא קבצן?!" אך שתקה. בפני דרור זעקה: "איזה עתיד יש לנו לעזאזל?! אתה חייב להתפרנס ממשהו". הראש של דרור לא התאים ללימודים. עמוס היה במחשבות שהסתבכו זו בזו ללא הרף, ובשיירי סיפורים. אך לא חלף

16 מילים של ציפורים

זמן רב והוא התחיל לעבוד במתנ"ס, אוסף ומחזיר למדפים ספרים שילדים החליפו. כשחזר לבסוף הביתה באמצע הלילה ההוא, תמר אימצה אותו ללבה כמו ילד קטן ולחשה: "דאגתי לך נורא, מה קרה?" אז גילה לה שלפעמים, בלילות, הוא מהלך בגבעות החול השוממות כמוכה ירח וכורע על ברכיו לכתוב בפנקסו. "למה שלא תכתוב כאן? לך תדע איזה משוגע יכול להתנפל עליך באמצע שומקום כזה..." רעד חלף בגוו. הוא לא ידע מהו הדבר בתוכו שתבע לשוטט ולברוא עולמות דווקא שם. כשהוא משוטט בגבעות הלבנות, חושיו צמאים ומעלים בו זרמים של מילים. ההליכה מציפה אותו ברגשות שאחרת לא יחוש בקיומם. הוא רואה כוכבים לבנים נוצרים בשולי החור השחור. הוא שומע ללא מחיצות את הדמעות. וכותב. הוא ניסה לאסוף את תמר לזרועותיו. "זה יעבור לי", ניסה לשכנע. אך היא התרחקה מעליו. עיניו התחננו שתחזור. תוך כדי הליכה במדבר הלילי, תמיד מגיע הרגע בו הוא נבהל, לא מפני משוגע שיתנפל עליו אלא מהמשוגע שיתפרץ מתוכו. המילים מתערבלות ונצמדות אליו באיום ובאוזניו נשמע פעמון אזעקה, "בדד, בדד...", ודנדונו הולך וגובר: "תחזור! תחזור! תחזור!" עד שהוא מתחיל בריצה מטורפת חזרה, מפחד שלבו ילך לאיבוד, כמו אמו. "חסר לך אם אתה יוצא שוב בלילה בלי להגיד לי!" הודיעה בקול. בפעם הבאה שחזר מהגבעות, תמר סיננה לעברו מבעד לאדי קינמון: "בישלתי כבש ממולא באורז ואז עמדתי כאן לחכות לך, כמו מטומטמת. מה עשית כל היום?" פניה האדימו רק בשמש או בפעמים הבאות שרתחה מזעם, כשדרור נכנס סהרורי בערב. השוטטויות הללו נותרו ככינה טפילה שלא ניתן לסלק. "כמה קשה כבר יכול להיות...?" שפתיה המלאות נפערו בחלחלה, כמו איבדה אפילו טעם לשאול מדוע לא קנה מה שביקשה בשוק. עווית של סלידה ריסקה את הסימטריות הנאה של שפתיה. "עכשיו תראה לי מה אתה כותב שם!" התנפלה עליו, כרוצה לחלץ בכוח את סגור לבו. "זה מבולבל, את לא תביני..." אצבעותיו לפתו את הפנקס בכיסו.

ליאת לידה סנדומי 17

"מה יש להבין?! איך תפרסם סיפור אם אפילו לי אתה מתבייש להראות?" היא צנחה על הכריות הרקומות שעיטרו שני מזרנים מכוסים שטיח בדואי, שקנתה לקשט את דירתו הריקה. דרור קפא על מקומו. "אמרתי לך שאתה לא יוצא לשם יותר!" "אני צריך את הגבעות האלה ואת לא תקחי אותן ממני", פלט. עורה של תמר בער במסגרתו האדמונית. הוריד במצחו של דרור החל לרטוט. הוא לא היה צריך לדבר כך. עיניו מצמצו והוא לחש: "עוף מוזר". בכל זאת, סלחה לו פעם אחר פעם. תמר השלימה בראשה את מה שלא אמר: "אל תכעסי, מה עוף מוזר כמוני היה עושה בלעדייך? את המגדלור שלי". עדיין האמינה שפשוט אינו יודע לכנות את הדברים בשם, אך עמוק בלבו מפעם אותו הרגש. אם רק אתמיד בחיבור חלקי הסיפור, אם רק אצליח לחדול מהשוטטות הזאת, חשב דרור. למחרת כשיצא למתנ"ס, נעצר מול הראי. שוב נדמה היה לו שמשהו בעיקול שפתיו מוזר. תמר ליטפה בחיוך את ראשו והבטיחה: "הבעיה בשיער!" הוא הלך להסתפר וקנה משקפיים מלבניות ודקות במכירת חיסול וחולצה כתומה שהאירה את חיוורון פניו. בערב מול המראה, דמותו נראתה לו כמעט ישרה ותמר חיבקה אותו ודמיינה כיצד יצחקו יחד שפעם היה משוטט בחולות וחוזר מלוכלך. מילים גאו מזיכרונו והוא ציטט באוזניה: "כעוף השמיים וחיית השדה, כך אני רוצה לאהוב אותך, כך אני רוצה שתאהבי אותי". ותמר נתלתה במילותיו המפייסות של עמיחי.

הבוקר תמר נשקה לו וביקשה: "אל תשכח את התבלינים". דרור הגיע לשוק מוקדם מהרגיל והמוכרים טרם פרשו את סחורתם. הוא פנה לאיטו אל תלולית החול. ינוח כאן עד שיתמלא השוק ואז ימשיך אל דוכן התבלינים. הוא ראה דיה שחורה חולפת. אחר כך, ראה בז צוקים. מיד הסיט עיניו מהציפורים. מרחוק, נשקפו סככות שיריעותיהן

18 מילים של ציפורים

מתנופפות ברוח. דרור התרומם ופסע במעלה הגבעה, להיטיב את התצפית על היישוב החבוי מאחוריה. הוא שמע את רחשי השוק גוברים ואל אפו הגיח ריח הבצק הנאפה, רק עוד כמה פסיעות חשב. משמאלו הציצו גבעות נוספות ורגליו המשיכו מעצמן במורד. המשיכו וצעדו. הרחק בין החולות, ללא כביש או שביל, נגלה אליו יישוב בדואי זעיר, עשרים צריפים וסככות נאבקים בשממה. ילדים השתעשעו במושכותיו של סוס ומתחת לסככה נדחסו אימהות ופעוטות על אריג צמר. מישהו בכאפייה לבנה שפך חופן גרעינים ירוקים למחבת וקלה אותם. אז העבירם למכתש. הוא מזג מהקומקום והושיט לדרור קפה מר. מרחוק באה אישה עם דלי מים וחייכה אליו בפה נטול שיניים. הרי זו מוכרת התבלינים, שלדוכנה היה מגיע לקנות זעתר וקינמון וג'ובנת ראנם. חום התפשט בחזהו. הוא קם לעזור לה לסחוב את הדלי שמילאה בבאר. הזקנה אמרה לו: "אלד'ף ד'ף-אללה ואלח'ר ח'ר-אללה!" 1 הוא נזכר שמדי לילה, היה פותח את החלון המשקיף לגבעות ושואל את הציפורים אם הן פגשו את אביו שנעלם, שבימים הוא היה ממציא סיפורים על אביו ויוצא לגבעות לבקש מהציפורים, במילים שלהן, לספר לאמו, כדי שתבריא. הוא ידע שהזקנה מבינה את הכאב שלו כמו המדבר והלך במקומה לבאר ונשאר שם גם כשהגבעות נעטפו שחור. הפעם, שמע באוזניו את קולה הנוזף של תמר, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת מדי ורוח המדבר גברה על יתר הקולות. "תעוף מכאן!" תמר הודפת אותו ממנה עכשיו והוא מתרחק מדלת חדר השינה. הוא פושט את בגדיו שכוסו אבק וחול וזיעה וקרב שנית. "תמר!" הוא לוחש לדלת הטרוקה. אחר כך, הוא מגביר את קולו. "תפתחי!" ונשכב על השטיחים הצרים. הוא רואה בעיני רוחו את תמר פורשת עליו כנפיה בדאגה, משגיחה שלא ינסוק מבלי שתהיה לו דרך חזרה. הוא חש את הוריד במצחו רוטט עד להתפקע. היא דואגת לי, הוא אומר לעצמו, את כל זה היא עושה למעני, היא דואגת, דו-אגת. ועיניו ננעצות בקיר, מביט כיצד מתוך החורים בטיח יוצאים "האורח הוא שליח אלוהים וגם השפע בא מאלוהים".

ליאת לידה סנדומי 19

רמשים לטייל, מדמיין איך כל רמש מגרד בשוליים ומרחיב את החור יותר. הוא קורא לתמר ובוהה ברמשים עד שנרדם. בחלומו, הוא רואה את בעלי הכנף יוצאים בזה אחר זה מהמקרר. הם צבועים ירוק זעתר וכתום קינמון וצהוב כורכום וכנפיהם שותתות מדם והם ממלאים את המקום הצר בנוצותיהם החבולות להתפקע, עד שנופלות הדלתות ונופלים קירות הדירה ואז שועטות החוצה הבהמות הפצועות ונופלים קירות השכנים ואחריהן משתחררים הדגים בסנפירים חתוכים ואחריהם שורות של רמשים, עד שמתמוטטים כל קירות הבניין, עד שהדקירה בלבו עומדת ערומה וצורחת לרוח. הוא מתעורר, הלום מהשיגעון שהתהדר בשלל צבעים ונוצות, ורץ למקלדת. מילים של ציפורים, מילים חבולות, מילים מפורקות. הוא כה מרוכז שאינו מבחין כי תמר פתחה את הדלת והיא ניצבת מאחוריו, בולשת אחרי מילותיו. "בוא נלך לבקר את המשפחה שלי", אומרת תמר בקור, למחרת בבוקר. אחותה אמרה: "אם את לא באה, זה חתול שחור, אבל לא להתקשר זה שלוש עשרה חתולות שחורות!" "מה פתאום? דרור השתנה, הוא מקבל כסף מהמתנ"ס..." תמר גמגמה, אבל היא לא מצליחה להסתיר עוד: "נשארו רק השוטטויות, ימים שלמים תקוע בחולות עם פנקס..." "ומה הוא כותב?" זעקה אחותה, "זה לא נורמלי, את חייבת לקרוא מה יש שם". תמר שתקה. "תמרי, זה אבוד!" "מה אבוד?" היא רצתה לצעוק, אנחנו מרוויחים יותר ממך! אך הדמעות חנקו את גרונה. "את לא יכולה רק לטפל בו. ובך מי יתחשב?" אמרה אחותה ברוך והרימה את סכר הדמעות. אחר כך סיפרה שבנה הפעוט כבר החל לזחול, ותמר הבטיחה: "אנחנו נבוא, את תראי". כעת, כעסה מאמש גובר על כל בושה, היא לא תתחמק יותר ממשפחתה, היא תיתן לו צ'אנס אחרון להוכיח שבאמת השתנה ויודע

20 מילים של ציפורים

לדבר ולבוא בין אנשים ולא רק בין גבעות. אם לא יבוא, תעזוב אותו. דרור מרכין ראשו ומשתרך אחריה ללא אומר עד שיכון ד'. "כבר מזמן רציתי שתפגוש אותם", היא אומרת בקול חנוק והם חוצים את רכבת הבניינים הראשונה והשנייה. תמר מאטה צעדיה בשבילים המלוכלכים ומסדרת את צווארון מעילו של דרור. היא מדמיינת את אחותה בטריינינג מוכתם, מתרוצצת אחרי פעוט זב חוטם בבית הוריהן הישן, מחביאה את הבושה באחד הסירים. היא תאמר: "את אף פעם לא באה!" דווקא כשייכנסו היא תאמר לה כך, בחיבה. תמר נעצרת, מפזרת את שיערה האסוף ומסיטה מבטה. "אני לא יכולה להיכנס..." היא לוחשת לבסוף. כל המאמצים והמילים שלה לא הרדימו את הכאב, משהו נסדק בה והיא מתכופפת ומרימה קונכיית שבלול מן השביל ומניחה בעדינות על פיסת אדמה חשופה. הם מתרחקים בחזרה. דרור מביט בה ברכות. תמר שותקת, כמוהו. הגשמים מוריקים את גבעות החול ומנהלת המתנ"ס מרוצה מעבודתו וממנה את דרור לספרן מן המניין. באחד הערבים, הוא נשאר בספרייה לאחר שעות הפעילות ובוחר ספרים שייקח עימו. הוא שב מהמתנ"ס באיחור ומוצא את תמר יושבת ליד המחשב שלו. "את מהשב"כ?" קולו רועד. "אני כבר לא יכולה יותר עם... אם אתה לא חוזר בשעה נורמלית, אני רוצה להבין..." "תני לי! אסור לך לקרוא את זה!" הוא דוחף אותה מן המסך, שמאכלס שברי מחשבות, גמגום חסר פשר, פצעים. "אתה מכאיב לי", היא מושכת את ידה, נעלבת. "זה שלי, אסור לאף אחד לגעת!" דרור לוחץ על כפתור הכיבוי של המחשב ומסובב אליה גבו. הוא מסיט בכוח את החלון, כמו עומד לזנק ממנו החוצה. תמר נגשת אליו בבהלה והוא מתרחק ופונה לעבר הדלת. הוא צועד בהליכתו הגמלונית לעבר הגבעות. תמר רצה אחריו וקוראת: "אני רוצה לעזור לך, אתה תראה, המילים שלך..." היא מגדילה צעדיה עד שהיא משיגה אותו ואוחזת בידו. "בוא נלך למקום שלנו". היא מושכת אותו לתלולית החול בה נפגשו לראשונה. "נשכח מזה, טוב?" היא מייצבת

ליאת לידה סנדומי 21

בקושי את הרעד בקולה. "זה שלי ואת לא תגעי..." הוא אינו מביט לעברה. שניהם מצטנפים תחת שכמיית הצמר שלה.

כעבור חודשיים, כשדרור חוזר מהמתנ"ס, פניה של תמר מסתוריות. "מנצח שלי!" היא נתלית על צווארו. "זה לא עניין גדול..." הוא נבוך. בתחילת השבוע הודיעה לו המנהלת כי יהיה מעתה אחראי על מחשוב כרטיסיות המנויים ואף יקבל העלאה בשכרו. "לא עניין גדול?" עיניה יורות ניצוצות מאושרים. דרור מנסה לחייך אך צדן השמאלי של שפתיו מקדים את הימני ועל פניו מתפשטת הבעה חסרת רגש. היא צוחקת ודוחפת לידיו עיתון. דרור מקרב את משקפיו וחולף על פני העמוד עליו חקוקה הכותרת: "מילים של ציפורים". הוא אינו מבין מה עושות כאן המילים שלו, הוא מנסה לקרוא ורואה את המילים מחלומו מסודרות בזו אחר זו בטורי העיתון השחורים. "איזה סיפור יפה כתבת, אתה רואה? מקום ראשון!" היא תופסת בידיו, "עשיתי לך הפתעה ושלחתי מה שכתבת לתחרות!" "הפתעה?" הוא ממלמל ומבחין בנימוקי השופטים, המופיעים תחת הכותרת: 'הזוכה בתחרות הסיפור הקצר'. פיו יבש ועורו מחוויר. במעטפה שתמר מגישה לו נמצאת המחאה מודפסת על שמו. דרור נסוג בבעתה. "מי הרשה לך?" הוא מסנן. "חשבתי שתשמח". "תשמח?" קולו מבקיע מבעד לחלון השבור, אל הגבעות. "תשמח?" הוא צורח. "אולי לא הייתי צריכה..." דמעות נעמדות בעיניה, אבל הוא נטוע במקומו בפה פעור ולפניו שורות של מילים, מרקדות בסכינים שלופות. הביעותים שלו, הקירות המתמוטטים בתוכו, החיות הפצועות שהשתוקק לנקות ממחזור הדם, עשו כולם יד אחת איתה.

22 מילים של ציפורים

דרור תופס את המחשב ומכוון זרועותיו לחלון כמי שאינו שולט בגופו. "מה אתה עושה?" היא לוקחת מידיו את המחשב והוא מתנגד והודף אותה. המחשב מוטח ארצה בחבטה עזה. תמר ממהרת לאחוז בכתפיו של דרור ולהרגיעו, אבל הוא לא מקשיב ומשתחרר. "ת-ש-מ-ח..." הוא צורח ורץ. הדוכן ריק והסככה מקופלת. "איפה התבלינים?" הוא שואל את הסוחרים האוספים מרכולתם. "הל? כורכום?" איש אחד מצביע לכיוון דרום ודרור חולף, מתנשף, על פני מוכר העופות. עיני ילדים קטנים מתרוממות לעברו מדוכן הטבק והם נוגעים בו בידיהם המלוכלכות. הוא בורח דרומה, עד שבמרחק נגלית רקמה צהובה. גבה כפוף מתחת שק התבלינים. "היי", הוא קורא ורגליו נתקלות אחת בשנייה. פיה של האישה הזקנה נפער בבהלה. "שו סר?" (מה קרה?) היא שואלת, מביטה בפניו. מתוך הרגל, היא נותנת בכפו שקית תבלינים. "לא צריך..." הוא מתחיל לומר, אך היא מרגיעה בקולה זקן: "תעל" (בוא). שיירת טרקטורים ודחפורים חולפת מאחוריהם והם מתרחקים מהכביש. הרוח הודפת ורגליו בקושי נגררות בחול. אורות העיר מתרחקים מאחוריהם וסביבם חושך. הוא לוקח ממנה את שק התבלינים הכבד וחש את המחנק לופת את גרונו. גבעות. רוח. היא פונה בשביל טרשים המופיע ונעלם והוא אחריה, כנווד שמחפש לחסות בצל קורתה. אך עיניו, שתרות ימינה ושמאלה, אינן פוגשות צריפים רעועים ולא סככות. ערימת קרשים בוערים מאירה ואדי סלעי. כלב שחור מזעיק בנביחותיו ותרנגולים מהלכים על פחים סדוקים. "אל-בית..." נשמע קול חנוק וטרטור הדחפורים שהרסו את היישוב הזעיר בולע אותו. על גבעות סמוכות, הורסים עוד צריפים ופחונים. לפתע, משהו נתפס ברגלו של דרור, השק על כתפו מוטח לארץ והתבלינים נשפכים. פניו נוחתות על גזע עקור שהנעל הסתבכה בו.

ליאת לידה סנדומי 23

הוא רוצה לשלוף את הזכוכית הפוצעת מעורו, אך משקפיו מנופצות והוא אינו רואה דבר. באחד הימים, כשאימא שלו הצליחה לקום מהכורסא, היא עברה ליד החדר ושמעה אותו מקרקר. "אין פה אף אחד. אל מי אתה מדבר?" היא משכה אותו מהחלון ישר לדוקטור. "גם הוא לא בסדר, גם הוא", יללה אמו. "אין לך מה לדאוג, גברת, הילד מדמיין בגלל העיניים שלו. מרחוק הוא לא רואה בכלל", אמר הרופא ובחנות הכינו לו עיניים מתוקנות שמיישרות את הקווים ומניחות את הגבעה לחוד ואת הציפור לחוד ואת המסגרת של החלון לחוד. מחוצה לו הפכו הצורות נפרדות זו מזו ומבודדות, ורק בתוכו עוד התקיים עולם שלם. כעת הוא באמת אינו רואה דבר, רק מריח את הדם ניגר מרגלו. "אולי לא הייתי צריכה לגעת במילים שלך", אמרה לו תמר בדמעות. כשכבר לא הקשיב, והוסיפה שהיא מצטערת, שחצתה קווי הפרדה, "זאת הייתה טעות, דרור, תסלח לי". עכשיו, הוא חש בכאב, הלופת בו כמקור הבז, ורואה את החרטה שלה רחוקה מאד. אילו יכול, היה מחבק אותה. הרי עשתה זאת בשבילו, כמו שאיש לא עשה בשבילו. הסיפור שלו ראה אור. אם לא תמר, זה לעולם לא היה קורה. הוא חש פרפור נרגש חולף בבטנו. אבל אסור היה לה, כמו שאסור לה לקחת את הגבעות שלו, הנפרדות והמבודדות ממנה, ולפלוש פנימה. אסור. היא דואגת לי, נאבק קול אחר בראשו. אסור, מטשטש הקול הראשון את אויבו. בלי משקפיו, דרור אינו רואה דבר ומפחד שלא יוכל לחזור אליה. הזקנה רוכנת אליו וחובשת את רגלו, ידה המלוכלכת עוטפת את הפצע שלו והוא עוצם עיניו. בדמיונו, ההרים יכולים לרקוד. בדמיונו, תמר אינה מבקשת לשנות אותו. הוא ממשש בכיסו אחר הפנקס. ציוץ הדרורים מהדהד מעל אדמת הגיר.