ספרו הרביעי של ישי שריד נקרא "השלישי". אולי כדי לבלבל את המעריצים, אבל נוכח עמדתו התקיפה של הספר במצעד הבסט-סלרים, המעריצים לא התבלבלו. הספר שומר על מקומו הגבוה ברשימות השונות, הן של הרשתות (שבהן המיקום לא תמיד אמין) והן של החנויות הפרטיות (ובמיקום שלהן קשה לעשות מניפולציות). בקיצור, הספר של עורך-הדין הצעיר ובנו של הח"כ לשעבר - נמצא ברומו של עולם הספרים בארץ.
קבוצה של קוראי ספר עסקה השבוע בספר זה והדעה הכללית היתה: האיש יודע לכתוב, שפתו קולחת, סיפורו מעניין ורוב המשתתפים קראו את הסיפור בחטף. לא קשה, כי הספר, בהוצאת עם עובד, אינו גדול מידה. אם כך מדוע לא היו מרוצים?
"הוא בא לשולחן הכתיבה עם תיזה פוליטית והביע אותה בספר". כך אמרה ליאורה. "יכול היה לכתוב את עמדתו במאמר ולא צריך היה לכתוב ספר לשם כך". הדברים נשמעו כמו הטחת אשמה. אלי, הצטרף באמירה: "
יוסי שריד כותב יותר טוב מישי וכותב פובליציסטיקה. האב עלה על בנו בכתיבה". עוד עמדה ביקורתית.
הבעתי את דעתי הצנועה ש"מדובר בבלש. כתוב היטב, שוטף, קוראים ביעף ורוצים לדעת את הסוף. אבל, כמו בבלש, אין התפתחות של הדמויות. המספר, בן המלך הנכה שנפצע מרימון שהוטל לעבר אביו, לא קיבל 'נפח' בספר. גם אהובתו הצעירה, אפרת צרויה, שנישאה למלך-האב, איננה מסבירה ואיננה מספרת. המלכה, אישתו הראשונה של המלך ואמו של המספר, איננה מגיבה על כך שאישה נשא לאישה אחרת, צעירה יותר. למעשה, המלכה האם איננה מגיבה בכלל על שום דבר"... דבריי נקטעו באמירה של ליאורה: "דמויות שטוחות בספר. באמת, כמו בבלש".
שמעיה הרהר בקול רם: "קראתי את הספר דווקא עם הפסקות. לא קראתי אותו ביעף. לא משך אותי מספיק". ישי שריד מביע את עמדתם של החילונים כלפי הדתיים - פחד וביקורת. הוא מכוון לאותם דתיים, שרוצים להקים מחדש את בית המקדש. לא מדובר בכל הדתיים, כמובן, אבל לכאורה אלה מחזיקים את השלטון וקובעים את עמדתו. לדעת מתנגדי הדת, שליטתם של מקימי המקדש תעודד את היפרדות המדינה מן הכלכלה העולמית ותחזק את החרם על ישראל.
בספר החרם יביא להיחלשותה של המדינה ובסופו של דבר יגרום למלחמה, שבה יכבשו ה"עמלקים" את מדינת ישראל ויקיץ הקץ לציונות. אפשר לראות בכך את הפסימיות הגדולה של השמאל הישראלי. ישי שריד נתן לו ביטוי ברור מאוד. ביטוי פוליטי, אך לא ספרותי.
אמירת אגב, מה שטוב לנו - מובן מאליו. מה שלא נוח לנו - נראה כמו נורא ואיום.
