X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
״עיר חמה״ - קהילה מדברת בשיר הוא אוסף שירים מאת תושבי שדרות ועוטף עזה הספר הופק בעיר שדרות (2014-2016) הודות לשיתוף פעולה בין ״מרכז חוסן״ לבין קואופרטיב ״תרבוש״ מקבץ השירים ״עיר חמה״ מורכב משלושה שערים: א. שירים שנכתבו בסדנת כתיבה מיוחדת (2015) ב. שירים שהולחנו לאורך התהליך ג. שירים שנשלחו אל צוות הפרויקט במהלך קיץ 2014
▪  ▪  ▪

א - פֵּשֶר הַשֵּם - ״עיר חמה״.
כאשר סיגלית אהרוני ודרור קסלר, הגישו לי את החוברת שערכה הגברת דפנה בן-צבי לעיון, הִבַּטְתִּי בַּשֵּם הלא מנוקד שניתן להּ "עיר חמה״.
תחילה סָבַרְתִּי שמדובר על שְׂדֵרוֹת שהינה עיר ישראלית דרומית לוהטת, חַמָּה, שְטוּפַת שֶׁמֶשׁ. אך בהרהור שני, נזכרתי בְּאֵיתָנוּת עֲמִידָתָהּ של שדרות, כנגד טפטופי הטילים מִשְׁכנְתָהּ עזה, מצב שבהכרח רָאוּי ששדרות תיקרֵא עיר חֵמָה, שֶׁאָכֵן לא מעט כעס יש לאוכלוסייתָהּ, על סִבְלָהּ בִסְפיגת מַטּחֵי טילים. מאידך-גיסא, הרהרתי, אולי העורכים הִתְכַּוְּנוּ לְעיר חֹמָה לאמור אֵיתנה בְּצוּרָה כַּחוֹמָה. אך, מִשֶּׁדִפְדַפְתִּי בַּתּוֹכן, הבנתי שהעורכים התכוונו לעיר חַמָּה כלומר חַמַּת לְבָבות, שתושביהָ הַמְּנוסּים בִּתְלָאוֹת המלחמות, חָשִׁים אחדות גורל, בהיותם חַמֵּי לְבב וּמַסְבִּירֵי פנים שֶׁבְּמצָבֵי חרום לבבות אוכלוסייתהּ, פועמים כְּלֵב אחד המַבִּיע אחווה, רֵעוּת ושותפות גורל.
החוברת שכריכתה קלה, בת 52 עמודים, מכילה אוסף שירים פְּר‏י עֵטם של תושבי שדרות והישובים העוטפים את עזה. חלק מהשירים מולחנים על-ידי אזרחים מקומיים. ובקיצור: "הַקּוֹל מֵהַכֹּל" כַּמְצוין בעטיפה.
סיגלית אהרוני איירה את שער החוברת, בטוב טעם מקסים. האיור, מביע את התוכן הכללי שהעורכים בִּקְּשׁוּ לְאַפְיֵין חוברת זו, שהרי שדרות שראשיתָהּ מַעְבָּרָתִית, אינה מאופיינת בארמונות פאר מְנַקְּרֵי עיניים אלא, בשיכונים ובבתים פשוטים, כיאה לעיר עולים שעברה מַסֶּכֶת תְּלָאוֹת והתפתחויות לא קלות, עד אשר הגיעה עד הלום. והשמים הם הגבול להמשך התפתחותהּ.
חוברת זו, שיצאה לאור ב-2016 על-ידי "מרכז חוסן" לטיפול ולחיזוק חוסנם של התושבים, יחד עם "קואופרטיב תרבוש", מכוונת לזרוק אור, על מסכת הפעילות הברוכה, של פעילים חברתיים ותושבים בקרב האוכלוסייה הכללית ולהסיר מִפְּנִינֵי - הַפּעִילוּיוֹת בִשְׂדרות, את האבק שֶׁעד כֹּה, מָנע מֵאחרים מִלִרְאוֹת יְפִי פְּנינים אלּה.
קראתי את השירים בחוברת נאה זו והחלטתי להתייחס אליהם כהבנתי.
המוטו של חוברת זו, הוא שיר מאת רחל שפירא וזה לשונו:
מִי שֶחָזָה אֶת בְּעֵרַת הַקַּיִץ, לִבּוֹ לַבַּיִת
וּפְנֵי הַנּוֹף, רְאִי לְחֶרדוֹתָיו
אֶת מִי ישְׂבִּיעַ, אֶת מִי יַרְגּיעַ ?
וְעַל מִי יִתְפַלֵּל עַד סְתָיו ...
חוברת זו, מסמלת שהעיר שדרות ויישובי עוטף עזה, שסובלים מזה שנים ירי טילים ואף על-פי כן, הם סבלניים, איתנים, מלומדי תְּלָאות ורגילים לצמרמרות שמיעת האזעקות של "צבע אדום" ולמעלה מזה, הם גם יצירתיים.
בחוברת זו, שולבו שירים ושירים עם יצירות מוסיקאליות.
ראוי לציין, שגורמים ומוסדות שונים, תרמו להוצאת חוברת זו לאור. יבורכו כולם.
ב - לא שָׁם וְלֹא כָּאן
בפרק זה, הובאו שירים של תושבי שדרות והסביבה, כולל חברי הקבוץ העירוני.
ראשון השירים, "חָלָל" - שיר יפה מִשֵּל אדם אור, תושב שדרות וחבר הקיבוץ העירוני מאז 1992. שיר אחר של אותו יוצר "לֹא שָׁם וְלֹא כָּאן", מביע לדעתי, את הדואליות בחיי היוצר, שאכן חצה את הגשר, אך טרם הסתגל כליל לחיים החדשים, המתאפיינים בצהלולים, כיאה לחברה מזרחית.
בביטוי" תָּה לֹא מִכּאן לוֹחֶשֶׁת״ ...אני משער כי כך הגיבה לראשונה "מסעודה משדרות" בראותה את הכותב, אדם אור בשדרות, תוך כדי חיבוק חָמִים ונעים. התחושה של היוצר שבא מבחוץ אל שדרות, היא ״כְּמִי שֶׁפָּשָׁט כּותונְתוֹ אך חדשה טרם לָבש״ ולכן כְּשֵׁם הַשיר, הוא לא שם ולא כאן. שיר זה אכן מְבַטֵּא את תחושתוֹ של כל פרט שנוטש סביבה אחת ומנסה להיטמע באחרת חדשה.
שיר שלישי, מִשֵּׁל אותו יוצֵר בְּשם "אוֹבָמָה", תיעֵד אירוע היסטורי חשוב זה בחיי שדרות. הן מי לא בִּקֵּר שָׁם? אפילו אובמה.
ואגב נציין, "מסעודה משדרות" תשמח לשירים אלה של בני העיר שלהּ.
בתבונתהּ גם לא תתנגד לשמוע אותם, אף כי, היא לא בדיוק תתלהֵב מֵהבָנַת מְלֹא תוכנם, כי לא מעט שירים "זְקוקים לפַרשנוּת כדי לדעת: "למה התכּוון המשורֵר".
מאידך-גיסא, הגברת ניצן בר- קמה מחנכת, מוזיקאלית, ממקימי קואופרטיב תרבוש, פעילה חברתית תושבת שדרות, תרמה לפרק זה שלושה שירים:
״בָּרַעַשֹ הַּזֶּה״ - ואיזה רעש זה יכול להיות, אם לא רעש שעת החרום? שֶׁהַשְׁלכוֹתיהָ על החיים הרגילים מבלבלים ומעיקים. ב״יְסוֹדוֹת״ היוצֶרת פונה אל אחמד הַמְּסַמֵּל, לדעתי, את הַצּד שֶׁכּנֶגד, הַלְּעומתי וְהעוֹיֵן. היא מודיעה לו כי "הָאֲדָמָה שֶׁלָּנוּ בּוֹעֶרֶת אַחְמָד... הַשָּׁמַיִם שֶׁלָּנוּ רוֹעֲשִׁים אַחְמָד, צֶבַע אָדֹם 15 שְׁנִיּוֹת, בּוּם!, מָטוֹס חוֹצֶה אֶת קַו הַגְּבוּל, בּוּם!". יש כאן תיאור של מצב עובדתי, אתם ממטירים עלינו רקטות ומטוסינו מגיבים, ובלבבות זעם ו"תְּשׁוּקָה וְהִיא יְכוֹלָה לִשְׂרֹף הַכָּל", שיר יפה, מביע, מובן, מְצַלֵּם מצב עובדתי ראלי וְעצוּב. השיגו את החוברת וקראו בה את המשך השיר.
גם השיר ״עֵדוּת״, מביע את תְּלָאוֹת הקְרָבות "חָזַרְתָּ מִשָּׁם, עָטוּר פְּחָדִים״ (לא ניצחונות ״וְאוֹתוֹת הִתְאַבְנוּת״ (לא אותות ניצחון) ״...הֵבֵאתָּ אִתְּךָ אֶת בְּשׂוּרַת הַיִּאוּשׁ" והעיקר ואכֵן, זה מה שחשוב ביותר, מסיים השיר "הִשְׁאִירוּ אוֹתְךָ וְאוֹתִי בַּחַיים וְאֵת כָּל הַשְּׁאָר לֹא".
ועוד, בפרק זה הציגה הגברת תמר קפסוטו, מוזיקאית, שחקנית, פעילה חברתית תושבת שדרות, שיר מולחן בשם "אִם הָיִיתִי", בוֹ הבִּיעה את מַאֲוָיֵי לִיבָּה לשלום "הָיִיתִי מַשְׁמִידָה כָּל כְּלִי מַתֶּכֶת אוֹ בַּרְזֶל, שֶׁאֵינוּ מְיוֹעָד לִנְגִינָה" ומבין כל הצבעים בוחרת "רַק לֹא "צֶבַע אָדֹם" שֶׁכָּרֶגַע מְעוֹרֵר בִּי פַּחַד כְּבַחֲלוֹם בֵּלָהוֹת״...
באותו פרק בעמוד 18 מובאים השירים "שֵׁם" של הגברת מורן בן-דב פרידמן משדרות, עובדת סוציאלית קהילתית במרכז חוסן בעיר ושירו "יֵשׁ מֵהָאַיִן" של עשהאל מרסל פרץ, גם הוא תושב שדרות, איש אופטימי וסַפָּר במקצועו.
אורה מולכו, ילידת קיבוץ אורים, שמתגוררת בשדרות בדיור מוגן, מספרת כי היא אוהבת לרקום ולצייר, כתבה שיר בשם ״הָאֶמֶת", בו מביעה את כֵּנוּתָהּ שהאמת היא ביטוי של מילים מן הלב, האצורות פנימה ולעיתים נסתרות.
ועוד, מתוך נִיסְיונהּ, היא קובעת מטפורית ש״אפילו בלילה חשוך, יש כוכבים זוהרים״.
בעמוד 21 מופיע גם שירהּ הנוסטלגי "זִכְרוֹנוֹת".
ג - קוֹל חָדָשׁ
בפרק זה, המאויר בציור יפהפה, פרי מכחולהּ של סיגלית אהרוני, פטיפון המפיץ קולות, מובאים תשעה שירים שכתבו תושבי שדרות והסביבה והולחנו על-ידי מוזיקאים משדרות.
הראשון: "עִיר חַמָּה" נכתב על-ידי יובל והולחן על-ידי תמר קפסוטו וניצן בר- קמא.
השיר מאפיין את תושבי שדרות, פותח בְּמלים פשוטות אך כֵּנוֹת ואמיתיות, כי ״זר״ שלא חש את האימה, להיות בעיר הסופגת רקטות "...לא יָבִין מַה קּוֹרֶה פֹּה, אֲבָל יַרְגִּישׁ אֶת הַחֹם שֶׁהָעִיר מְסַפֶּקֶת לְכָל אִישׁ״. והחֹם כולֵל הוא, של קיץ וָחורף, של אויר ואוירה, של העְדֵר שקט, של בתים חַמּים ואנשים חמִּים ושל מאכלים חמים ואפילו אספלט חם, בקיצור, עיר חַמָּה בכל המובנים.
אכן "זָר לֹא יָבִין מַה קּוֹרֶא פֹּה".
שיר אחר "אַנְשֵׁי הַגְּבוּל" כתבו: הגברת ניצן בר- קמה, ומר אוהד פרץ, מוזיקאי, איש חינוך ופעיל חברתי בשדרות. השיר נכתב בהשראת התלמוד הבבלי - סנהדרין צ"ז, והולחן על-ידי המחברים ומר נועם שלמה.
השיר מתחיל בציטוט: "דּוֹר שֶׁבֵּן יִשַׁי בָּא בּוֹ, תִּהְיֶה הָאֲמֶת נֶעֱדֶרֶת וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ ולֹא יְחוֹנָנוּ", הרי ידינו מושטות לשְכיננו לשלום, אך הם משבים לנו יד של שנאה.
ואם כבר הזכרנו קדמונים, אביא מוטו של שירי "אז והיום" מסִפְרי "נוֹפֵי יַלְדוּת מִבֵּית אַבָּא" בעמוד 253, את דברי רבי נוראי בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה:
דּור שֶׁבֵּן יִשַׁי בָּא בּוֹ
נְעָרִים יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים
וּזְקֵנִים יַעֲמְדוּ לִפְנֵי נְעָרִים
וּבַת קָמָה בְּאִמָּהּ וְכַלָּה בְּחַמּוֹתָהּ
וְאֵין הַבֵּן מִתְבַיֵּשׁ מֵאָבִיו
וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב.
על-פי סימנים אלה, משיח בן דוד כבר היה צריך לבוא.
שיר אחר יפה ומשמעותי "הַמִּלְחָמָה בַּפֶּתַח" - מלים ולחן דרור קסלר, מוזיקאי יוצר וזמר שתרומתו לשדרות ולכלל ברוכה.
השיר הזה, מתאר תחושה של שעת חרום מביכה. שיר זה תורגם על-ידי לערבית והוקלט בקולי שלי. הַשְׁמָעֲתוֹ זכתה מעל לְאלף מאזינים, רובם מארצות ערב.
השיר פותח בהודעה לבת הזוג "הַמִֹּלְחָמָה בַּפֶּתַח, כַּבְסִי אֶת הַסְּדִינִים, נֵשֵׁב בַּעֶרֶב בַּמָּמָד נִקְרָא עִתּוֹנִים ... וּבַּשָּׁמַים נִמְשָׁכִים רִקּוּדֵי הָעַמִּים, שׁוּב שְׁנֵי טִילִים מִתְנַשְּׁקִים" בפועל שני הטילים יריבים ועויְנים זה את זה. נשיקתם ההדדית היא נשיקת מוות לשניהם. דרור מצלִיח לתת לקורא את תחושת החרום, כאשר ״הַשָׁכֵן קורא תהִלִּים״ מפּחד, שהרי ״אין בעיר הזאת יוֹנִים״ (סמל השלום).
גם הקריאה של בת הזוג "בּוֹא נָעוּף מִפֹּה" נענֵית ב-"בּוּאִי נִסַּע לְחוֹף הַיָּם", ואין כאן, חלילה, קריאה לנטישת הארץ, למרות שסכנה מוחשית קיימת לפגיעה, המצריכה הֲכָנוֹת לִתְפירת תּכְריכים. השיר נותן תחוּשָׁה עזה, למי שאינו מְאויָּם בְּטילים, להבין, מה עובר על אלּה שֶׁהִתְנַסּו בכך.
שיר יפה אחר, "יָבוֹא שָׁלוֹם" - מלים ולחן: רפי בייפוס ואוהד פרץ, מבּיע את הערְגה והאהבה למדינה, למרות העדֵר השלום. מדינה אשר לפעמים כופרת בעיקר, או שחסר בה איזה דבר, כמו חוסר בעבודה, ״וגם אם החופים והאופקים צרים וְגַּם אִם אַתְּ טִפָּה פְּצוּעָה, אַתְּ הֲכִי הַיְּקָרָה״. העיקר "רַק שֶׁיִּהְיֶה לָךְ טוֹב אִינְשַׁלָלה בְּקָרוֹב".
ועוד, בפרק זה בעמוד 29 מובא השיר "עַזָּה" מלים: רז רותם, לחן: תמר קפסוטו. המחברת ילידת קריית טבעון, גרה בשדרות, חברה בקיבוץ המתנדבים של תנועת דרור ישראל, שוחרת שלום.
השיר יפה! עזה, שְכֵנְתָהּ של שדרות, אמורה לרקום יחסי שלום, עזרה הדדית ושכנות טובה, אך בימים אלה, "עַזָּה מְרַחֶפֶת בָּאֲוִיר" ובהתגוששות ההדדית "מָה שֶׁנָּפַל שָׁם, נִשְמַע חָזָק יוֹתֵר מִשֶׁנּוֹפֵל כָּאן" ואף על-פי כן, "מַמְשִׁיכִים לְנַגֵּן וְלָשִׁיר לָהּ סֶרֶנָדָה" ובלשון נופלת על לשון מכריזה: "עַזָּה אֲהוּבָתִי, עַזָּה אֲהָבָתִי אֵלַיִךְ". כל כך הרבה חיבה וחיוב, מול דמויי השלילה "כְּמוֹ פִּצּוּץ אַדִּיר... כְּמוֹ מֵחַבֵּל יְהוּדִי בְּהַר הַבַּיִת, תיאור לא אופייני לישראלים, כְּמוֹ הָאֵשׁ שֶׁבּוֹעֶרֶת בִּשְׁעָרַיִךְ, כּמוֹ שְׁתֵּי עַינַיִךְ בּוֹעֲרוֹת מִשִּׂנְאָה".
בעמודים 30-31 מופיע השיר "הַלְּוַאי עַכְשָׁיו" מלים: אוהד פרץ לחן: המְחַבּר, עם שניר לוי. זהו שיר רומנטי, חולמני, ארוטי במקצת, ביקורתי, שנכתב בזמן הפוגה כשהאוויר טעון ניחוחות מלחמה וסכנת טילים, אזי, היוצר מתגעגע לַיָּפֶה וּלְהמשך הפעילות, עד להגעה לכנסת, ובאירוניה אומר: "אָז תְּנוּ לִי תְּנוּ לִי בַּטִּילִים, זֶה סוֹף עוֹנָה שֶׁל מִבְצָעִים: נֹפֶשׁ מְאוּרְגָן חִנָּם, בֵּית מָלוֹן עַל שְׂפַת הַיָּם, הַלְּוַאי עַכְשָׁיו".
לדעתי, השיר גם מעביר ביקורת מרומזת לממסד הפוליטי, זה המושיט ידו לשדרות ולסביבתה, רק בשעות חרום ולא כמדיניות קבועה, ליתר שוויוניות בין המרכז לפריפריה.
בעמוד 32 מופיע השיר "עֲמוּד עָנָן" שנכתב בנובמבר 2012 בתל אביב, על-ידי תמר קפסוטו ואף הולחן על ידהּ. בַּשּׁיר מודגש פַּן אחד של מצב החרום באזור של מתן סיוע חומרי "אֲנָשִׁים שׁוֹלְחִים אוֹכֶל דָּרוֹמָה, מוֹצְאִים מַשָּׂאִיּוֹת, כַּמָּה יָפֶה לִרְאוֹת!" וכאן באה השאלה הנוקבת: "מַדּוּעַ אֲנַחְנוּ נוֹטִים לְהִתְחַבֵּר רַק כַּאֲשֶׁר יֵשׁ צָרוֹת.."
"לֹא אֵלֵךְ כַּצֹּאן לִטְבֹחַ" שכתבה שני כנפו, בוגרת מכללת ספיר, עובדת הרשות לפתוח הנגב. בְּשירהּ זה, היא מטיפה כאוהבת אדם לַשָּלוֹם ושוקדת על חמְלָה, אך משְׁתַּמֵע כאילו יש מישהו בצד הישראלי שזומם ברשעותו, חלילה, לטבוח אחרים כַּצאן.
היא מכריזה שהיא לא כזאת, למרות החששות הכבדים, למרות הרוע והשנאה, למרות הייאוש "עַל אַף יֵצֶר הַנְּקָמָה הַמִּתְעַקֵּשׁ לִכְבּוֹשׁ אוֹתִי"...ומסיימת את השיר במשפט: "הָאוֹר יָאִיר דַּרְכִּי וְהַטּוֹב יַנְחֶה אוֹתִי".
ואף אנוכי, כְּרַבים, שוחר שלום, אך בעולם זה, שרובו נמצא בביצה של אלימות, מאבקים ומלחמות, רוצה להיות חזק. לפיכך, הצבא שלנו מכונה צבא ההגנה לישראל. אנו לא הולכים לטבוח, ואסור לנו לטבוח, אלא הולכים להתגייס כשצריך לְהַגֵּן. אף כי, לעתים יש נוהגים על-פי האִמְרָה: "הרוצה לטרוף אותך בצהריים, הקְדם לטרוף אותו בבוקר" ומאידך זיל גמור.
השיר המסיים פרק זה הוא "עֵצִים"- מלים: סליאור לחן: דרור קסלר.
השיר על-פי הסיומת שלו, עניינו נטישה, "הוּא אֶת בֵּיתוֹ עָזַב" והשאיפה היא "רַק לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ", כי אנשים.. "מְבַקְּשִׁים לְהַרְגִישּ בְּיַחַד, לנער ענפים יבשים ..." נותרו רק המחשבות והזיכרונות שלעתים הם כואבים "כְּמוֹ סַכִּין לַגַּב". אגב בשיר חשים בחריזה כמו: זעם – פעם, מבקשים – יבשים, יחד – פחד ...
ד - כְּמוֹ מַרְאָה
שער הפרק האחרון בחוברת זו, הוא פרי מכחולה של סיגלית אהרוני שהטיבה מאוד, להביע את ייעודו של הפרק, להיות רמקול נישא שהפעם, אינו פולט את שתי המלים המצמררות: ״צבע אדום״, אלא, דווקא שירים, פרי עיטם של תושבים שנאספו בקיץ 2014. השיר הראשון בפרק זה, הוא "הַיָּפִים שֶׁלִּי" מאת: א.ב. דן.
דן, מוזיקאי, יליד 1980, הוציא לאור שני אלבומי סולו והשתתף בהצגות, בסדרות ובסרטים. שירו "הַיָּפִים שֶׁלִּי" הוא שיר יפה, פשוט ומביע. דווקא בשעת סכנה, הפרט רוצה לשמור על היפים שלו, הגעגועים דווקא גואים, בשעת לחץ ומצוקה.
"שׁוּבוּ שׁוּבוּ שׁוּבוּ אֵלַי, אוֹר עֵינַי אַתֶּם" והשיר מקווה לטוב "עוֹד יִהְיֶה טוֹב, נֵלֵךְ לַחוֹף יִהְיֶה כֵּיף" קִראו שיר ערגה זה, בעמוד 38 של החוברת ואז תִּוָּכְחוּ שֶׁאומנם כֵּיף.
שיר אחר קצר ויפה מאת אורן פוריה, יליד 1987, תושב שדרות, מוזיקאי, חבר בתנועת דרור ישראל, ממקימי קואופרטיב תרבוש, נַגּן גיטרה, פסנתר, נגן בס ומעבד מוזיקאלי. שירו "רוֹאֶה טִילִים" שיר פשוט אך ייחודי בתוכנו. השיר מתאר מציאות ריאלית מצויה לרוב בדרום ישראל ולעתים בצפונהּ, הן כַּמָּה אזרחים מן השורה בעולם, יכולים סתם בנסיעתם, לראות מֵעל ראשיהם טילים מתעופפים? אז, אורן, נוסע לשדרות, רואה טילים מֵעליו, עוצֵר בַצּד להודיע לחמ"ל והם משיבים לו:
"זֶה לֹא מֵעָלֶיךָ, זֶה מַטָּח לְאַשְׁדּוֹד, תַּמְשִׁיךְ לִנְסֹעַ" ..." הַמַּטַּח מַמְשִׁיךְ גַּם אֲנִי" .
ובעמוד 40 מופיע השיר "רַכֶּבֶת אַחֲרוֹנָה" מאת אלכס סטיריס יליד 1990 שדרותי, סטודנט לסאונד במכללת ספיר. השיר פותח במעין וידוי, כְּמי שאינו יודע מה עלול להִתְרחֵשׁ בְעוד רגע "מְקַוֵּה לְהַסְפִּיק לָרַכֶּבֶת הַאַחֲרוֹנָה", הוא בתחום אזור הסכנה, "אֲנִי כָּאן בְּסוֹף הַמִּלְחָמָה" ונִכְסף לשוב אל חיק המשפחה, "מְדַמְיֵן שֶׁהִגַּעְתִּי הַבַּיְתָה לְיָדַיִךְ הַבְּטוּחוֹת" הרי כאן כָּרֶגע, אין ביטחון לַפְרט. והערגה גואה ״...כְּבָר לֹא יָכוֹל לְחַכּוֹת, מְדַמֵּם מִבִּפְנִים" והשיר מסתיים במשפט "כָּל כְּך רָחוֹק אֲבָל בַּלֵּב אֲנִי קָרוֹב, רוֹצֶה לוֹמַר לָךְ תּוֹדָה, לִמַּדְתְּ אוּתִי לֶאֱהֹב".
שיר נוסף, של רז רותם "הַשֶׁמֶשׁ מְאִירָה", החיים נמשכים, "הַשֶּׁמֶשׁ מְִאִירָה מַעֲשִׂים שֶׁלְ בְּנֵי אָדָם, שֶׁל אֲנָשִׁים טוֹבִים, רָעִים, הַשֶּׂמֶשׁ מְאִירָה, הָעֵינַיִים פְּקוּחוֹת וַאֲנִי עֵרָה "וּבַבּוֹקֶר נִאָלֵץ תָּמִיד לִבְחוֹר בֵּין טוֹב לְרַע".
שיר אחר, של רז רותם "שִׁיר לִפְנֵי מִלְחָמָה" מתאֵר מציאוּת של חולָה שֶׁ"חָל שִפּוּר בְּמַצָבָהּ
הַבְּרִיאוּתִי וְהָרוֹפְאִים תּוֹהִים הנִיתּן להבריאהּ כליל ואיך? סיכוי יש אך מְזַהִים נְסִיגָה מַשְׂמָעוּתִית בהתפשטות המחלה ..."אך גם יכוֹל להיות שהַלֵּב עָלוּל לִידּם".
ועוד, פרק זה מסתיים במקבץ "מִשְּׂדֵרוֹת תִּפָּתַח הַטּוֹבָה" דברֵי חושבים שדרותיים שהתכנסו במרכז נתיבים באפריל 2015.
הגברת תמר קפסוטו ערכה את הדברים בחרוזים. והרעיון המרכזי בדברים ברור ומתומצת בפתיחת הדברים "הַשִֹׁנוּי מַתְחִיל בִּי" לאמור, לא הסתמכות על אחרים, אלא נטילת אחריות, בבחינת, ״אם אין אני לי מי לי?״ - ואני אומר, שנטילת האחריות האישית, אינה פוטרת את הממסד לסייע, כיאה לפתגם הבבלי: "מִנַּךּ אִל חָרָכָּה וּמִנּוּ אֶל בָּרָכָּה", לאמור: התזוזה צריכה להיות שלך והברכה מן האל בשמים.
ובדף האחרון של החוברת, מובא שיר מאת נתן זך ודבריהָ של טליה לבנון מזכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה.
ה - סיכום
התארגנותכם הברוכה להוציא לאור חוברת זו, הזכירה לי ימים של שנות התשעים בקריית מלאכי, אז פעלה בראשותי בבית נעמ"ת, חבורה של סופרים ומשוררים דרומית, בְּשֵׁם קֶסֶ"ם (קבוצת סופרים משוררים), שחבריהָ היו מעיירות הפתוח, ממושבי הסביבה ומקיבוצי הסביבה בדרום.
החבורה נפגשה פעמים בחודש בקביעות ועסקה בְּשִירה ובספרות. חבורה זו, לא נתמכה, לצערנו, על-ידי המוסדית ואף על-פי כן הפיקה שלוש אנתולוגיות.
אך עקב העדר תקצוב, פעילותה הופסקה. וכפי שאומר הפתגם הבבלי:
"אִם יִשָּׁפְכוּ מֶי הַוְּרָדִים – נֵיחוֹחוֹתֵיהֶם פֹּה עֵדִים"
לפיכך חברים, משתפי החוברת, יוזמתכם מבורכת!
הפקת החוברת "עִיר חַמָּה" הינה מעֵין תעודת כבוד לשדרות ולסביבתה.
לא קל ולא נעים לחיות מאוימים הַשְׁכּם והערִב, אך מקוים שהסיסמה "פירוז עזה תנאי לשיקומהּ" יתגשם וימי האיומים והסבל של הדרום ובכלל, יִלָּמְדוּ כִּימי גאווה לעיר ולתושביה.
ואומר גלויות, גם מבלעדי היות שדרות ועוטף עזה מאויָּמים, יש מקום בהחלט לפריחה ספרותית, מוזיקאלית ואומנותית, מה עוד שֶׁכְּפֶשׂע בינם לבין מכלֶלת ספיר.
ולבסוף, אציין שעדיף היה לוּ חוברת זו, הייתה מוצאת לאור, על ניר כרוֹמוֹ, בפוֹרמט גדול ובאותיות מאירות עיניים, עם הבלטת דיוקני היוצרים, המוזיקאים והמלחינים, כדי שיואילו הרַבִּים לעיין בהּ. הן לא רבים קוראים בימינו שירה ובל נַקְשׁה על אלה החפצים בכך.
ואסים, בתודה רבה רבה, לסיגלית אהרוני ולדרור קסלר שהואילו להעניק לי חוברת זו עד שהתגריתי לכתוב אודותיה.
עזרא מורד 23/8/2016


״עיר חמה״ הוא אוסף שירים מאת תושבי שדרות ועוטף עזה.
הספר הופק בעיר שדרות (2014-2016) הודות לשיתוף פעולה בין ״מרכז חוסן״ לבין קואופרטיב ״תרבוש״.
תאריך:  25/09/2016   |   עודכן:  25/09/2016
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות עזרא מורד לדוא"ל
 
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
עזרא מורד אודות ספר השירה ״עיר חמה״
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  כתוב הודעה 
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
יהודית מליק-שירן
הדמויות בסוג זה של קומדיה היו קבועות: זקנים (פנטלונה), צעירים, צעירות, גברות ומשרתות (קולומבינה), שוטים, וליצנים שהבולטים מתוכם הם ארלקינו ופיירו
ציפי לוין
הספר "לשמור על השפיות" מאגד בתוכו חמישה סיפורים אותם שוזרת המחברת, באופן מרתק, לעלילה אחת
ציפי לוין
מרים דובי-חזן, היסטוריונית, עתונאית וסופרת, נולדה ב-1945 במחבוא באמסטרדם, ביום בו מתה אנה פרנק
ציפי לוין
הסיפורים משקפים אמונות, מנהגים ואורחות חיים ששררו בחברה הבדווית עד לפני זמן לא רב. הקורא הישראלי הצעיר ילמד מהם על מנהגי הכנסת האורחים, הנדודים, העלייה לרגל למכה, כבוד המשפחה והיחס ליתומים
ציפי לוין
סמוך לגיל ארבעים, בתום נישואים מייאשים, מתוך תחושת עקרות, מחליט יוני לנטוש את העולם שהכיר ולצאת למסע כדי לחזות בענק הימי שממנו הוקסם בילדותו    ספרו של רון דהאן
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il