X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
יהודית מליק-שירן משוררת, סופרת ופובליציסטית "בת אור" הוצאה לאור
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
[צילום: עטיפת הספר]

מזמינה להציץ בספר המכיל תחנות בדרך אל נסיעה פיזית ונסיעה רגשית. אהבתי את הציור המיוחד על ים הנראה כמו מפת העולם, עליה יושב אדם על ברכיו כשביתו על כתפיו והוא נאחז במקל נדודים. בים משייטות שתי סירות מפרש, רמז לנסיעה בזמן פיזי ורגשי כאחד. איור העטיפה של הציירת גבריאלה ברוך. איור יפהפה המכיל את ששת שערי הספר: 1. גלות וגעגוע 2. בטן העוּד 3. אני האב 4. באמצע ה"אני" 5. ימי פפאיה 6. פרח המערות.
"עכשיו הנסיעה", המילה "עכשיו" מציינת זמן כאילו הנסיעה מתרחשת עכשיו ונשאלות השאלות לאן בדיוק נוסע הדובר ? האם הוא נוסע אל שיריו? או הוא מזמין את הקוראים לנסוע עמו אל הנסיעה? האם זו נסיעת יחיד או נסיעה קבוצתית? כדי לענות על שאלותיי במאמרי זה, חייבת לציין ששערי הספר מבחינתי הם תחנות בחייו של הדובר. ככה קל לי יותר להבין את קביעת העובדה שעכשיו מדובר בנסיעה. אך זו נסיעה שיש בה גילוי של בשורה. כי לפני השער הראשון הפותח מופיע שיר בעמ' 7 המתאר חלומות קנויים. שאלתי את עצמי האם אפשר לקנות חלומות קנויים? מהם אותם חלומות שנרכשים בכסף?" וּשְׁלַל צִפִּיּוֹת גָּזַרְתִּי קִשּׁוּטִים לַסֻּכָּה שֶׁאֶשְׂרֹף... רָאשִׁי בָּאֲדָמָה... בְּתוֹכִי הַבְּעֵרָה... מְרַחֶפֶת בְּשׂוֹרַת נְשִׁימָה" השיר בעמ' 7 מצייד אותי במפתחות להבין את הדובר שכותב בארבע שורות ומשתמש בשלושה זמנים: " גָּזַרְתִּי "-זמן עבר. " שֶׁאֶשְׂרֹף "- זמן עתיד. " מְרַחֶפֶת "-זמן הווה. אחרי חגיגה כזאת של כל הזמנים וערבובם בשיר אחד, אני מבינה שרב הנסתר על הגלוי. ועם מפתחות הזמן האלה אני יוצאת אל המסע של הדובר בנסיעתו. גם אם לא התכוון לקחת אותי, הרי שתחנות חייו הזמינו אותי לגלות את רזי וצפונות מסעו.
מסע פנימי
והתחנה הראשונה היא אל "גלות וגעגוע" ובראשי תיבות "גוג". התחנה עוסקת בטיול אל הרגשות. רגשות שבתוך הלב הם רגשות שמתרפקים אל הזיכרון ואל האהבה. "הגלות" היא מצב ארעי שמשדר גלות מרצון. יציאה ממקום בטוח אל מקום לא מוגדר ולא מוכר.
שלוש פעמים חוזר המשפט בתחילת בית "לך לך אל עצמך, אל כל ארץ שתבחר". האמנם אפשר ללכת מעצמו אל ארץ שיבחר? יש בשיר הזה "אל עצמי"(עמ' 11)כניסה לעולם הפנימי אל הרגשות ויציאה פיזית אל ארץ כלשהי. ארץ שהלב יבחר להיות בה חף מרגשות. ההליכה בציווי לך לך המזכירה את פנייתו של אלוהים לאברם "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"(י"ב,א). הפנייה ההדרגתית אל אברם ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו, זו ממש פנייה להתנתק מהשורשים המשפחתיים שלו. הצירוף "לך לך" נאמר בציווי. אלוהים מצווה את אברם ללכת אל ארץ שיראה לו. ישנם שני פירושים נוספים המציינים שהצירוף הוא "לך לך" לטובתך, להנאתך. העיקר שתלך אל הארץ שאלוהים יבחר לך. בניגוד לאברם הדובר בשיר הראשון הולך מעצמו, מתקלף מעצמו כאילו עובר טקס טהרת הגוף. משאיר את קליפות הגוף הטמאים ומערטל את נפשו "על צלע הר" כמו משה שהלך לקבל את לוחות הברית, אך בניגוד למשה שלא נכנס לארץ, הדובר מדגיש את ההליכה אל עצמו- "העצמו" היא ארץ הרגשות שלו כניסה אל תוכו ויציאה אל ארץ שיחפוץ להיות בה. הבחירה היא שלו בניגוד לאברם. המרחק הפיזי מבית אביו ומבית בתו, הוא המרחק המסתתר " מִתַּחַת לַקְּלִפּוֹת "(עמ' 12) מה מתרחש בתוך שלולית? מה מתרחש מחוץ לשלולית? שתי השאלות האלה הדהדו בי כשקראתי את השיר. השלולית היא אוביקט מייצג כל דבר שיש בו השתקפות. יכולה להיות מראה.
"בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית דַּקָּה בְּשׁוּל שֶׁל דֶּרֶךְ לֹא-חוֹמֶלֶת
פָּגַשְׁתִּי אֶת פָּנַי וְהֵם קָשִׁים וַעֲיֵפִים:
אֲבַק דְּרָכִים נִקְרָשׁ, קוֹצֵי זִיפִים קְשׁוּחִים,
עֵינַיִם שֶׁשָּׁתוּ יוֹתֵר מִכְּפִי צָרְכָּן,
וּבְתוֹכָן - עוֹד מְשַׁכְשֵׁךְ אוֹתוֹ הַיֶּלֶד".
מעניינת זווית ההתבוננות. לא בתוך השלולית אלא בשוליה ליתר דיוק בשול אחד שלה. השתקפות פניו והם קשים, עייפים ומאובקים. קצת מזכיר לי את שירי סוף הדרך של לאה גולדברג, השיר הראשון "הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר".
בשני השירים יש תהליך של מסע. אפילו עם ההשתקפות היא משל אחד של שלולית זה מה שרואים מתוך תהליך של מסע. התמונה לא מעודדת כי אין בה חמלה. אך יש בה ניצוץ של משובת ילדות. הדובר פוגש בשול הזה את ילדותו. הילד המשתכשך במי השלולית.
"וְהוּא נוֹשֵׁף גַּלִּים-גַּלִּים, הוֹפֵךְ עָלֶה יָבֵשׁ לִסְפִינַת-
דַּיָּגִים מַפְלִיגָה לְאִיִּים רְחוֹקִים, מְחַיֵּךְ מִתּוֹכִי וְלוֹחֵשׁ:
בּוֹא תִּרְאֶה אֵיךְ שְׁלוּלִית מַחְזִיקָה שָׁמַיִם שְׁלֵמִים! וּמַסְּעוֹת
צִפּוֹרִים מֵאֵי-אָז לְאֵי-שָׁם, וְעָנָן וְעָנָן שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם".
ידוע שהדמיון והתמימות הם אבני הדרך של הילדות ועמן אפשר להפליג למסעות נפלאים באיים רחוקים. רק מהתבוננות בה, בתוך השלולית אפשר לעוף על מרבד דמיון כמו שאניות שטות ברחבי הגלובוס. אותה שלולית שלוקחת את הדובר לשערי הדמיון, היא שלולית קטנה במציאות אך בדמיונו היא הופכת לים
"כְּשֶׁאֲנִי מִתְבּוֹנֵן הוּא עוֹלֶה עַל גְּדוֹתַי:
בּוֹא נִקְפֹּץ לְתוֹכָהּ! בּוֹא נִהְיֶה צִפּוֹרִים
וְדָגִים וְעָנָן, וְיָם לֹא-נִגְמָר וְאִיִּים וְהָרִים,
בּוֹא נִהְיֶה כָּל מַה שֶּׁנִּרְצֶה,
אֲפִלּוּ שָׁמַיִם שְׁלֵמִים".
מראת ההשתקפות, היא מראת הדמיון בה הדובר יכול להיות, ענן, ציפור, דג, אי-והר ואפילו השמים. כי השלולית היא קודם כל השתקפות של מציאות ודמיון וזה כוחה. עולם ומלואו אפשר לראות דרכה ובעדה. שיר קסום החובק ילדות ובגרות כאחד.(עמ' 13).את שם השער הראשון -התחנה הראשונה בחייו גלות וגעגוע השיר הזה מופיע (בעמ' 14) . אהבתי מאוד את הפתיחה " פְּסֵיפָס הָרִים וַעֲנָנִים אֶצְלִי עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן " היופי הנשקף אליו מארץ אחרת מהדהד לו ברקותיו "תנשום, תנשום" נופים מתבוננים בו ואפילו למה תימהונית מביטה בו ו" עֵינֶיהָ פּוֹרְצֶלָן שָׁחֹר..שְׁטוּפוֹת גַּעְגּוּעִים".
שפת השירה היא חגיגה לעיניים שקוראות אותה. דימויים מקוריים יפהפיים ומטפורות שרק בפגישת העיניים הופכות להיות ממשיות. אתן לשפה זו של הדובר בשיריו כר נרחב בו עיני הקוראים יוכלו לשוטט כעדר כבשים פועות וכל השפע של היקום נפרש לפניהן. ובערגת הגעגוע בגלות עובר על הדובר משהו " הָיִיתִי גּוּף נוֹטֵף חַיִּים וְלֵב פָּרוּץ לְכָל רוּחַ...הָיִיתִי עֶצֶב הָרִים וְכָעַס אַדִּירִים וְלַהֶבֶת אָדָם...וְהָיִיתִי סַכִּין חֲרָטָה קוֹרַעַת בָּשָׂר "(עמ' 15) וכיוון שהבית הוא לא בארץ ניכר בוחר הדובר לבנות אותו בנשמתו. התחנה השנייה בחייו נוגעת ב" בֶּטֶן הָעוּד " צלילי העוד הם צלילים מבית, הדובר מספר על אביו שאהב מוזיקה והיה מדביק את סרטי הקול שהתבלו בלַק על-מנת לשמר את החוויה המוזיקלית של שורשיו. בתחנה הזאת השנייה הקורא פוגש לראשונה את מוטיב הנדידה- או לחלופין מוטיב חיפוש הדרך. " אַיֶּכָּה אָבִי? כִּי אֲנִי מְחַפֵּשׂ וְאַתָּה לֹא כָּאן...לֹא כָּתֵף, לֹא עֵינֵי עֲנָנִים מַחְלִימוֹת, לֹא קְרִיצָה מַרְגִּיעָה "(עמ' 20). ובשיר אחר " וְשׁוֹתֶה אָבִי שֶׁלִּי וְשׁוֹתֶה אוֹתִי לְזִכְרְךָ ".(עמ' 22).
בשיר אחר הגעגוע מחפש נגיעות של אהבה "צִיְּרָה לִי סָבָתִי בְּתוֹךְ עָנָן שֶׁל אֹרֶז מִתְבַּשֵּׁל, מַפָּה שֶׁל אֶרֶץ נְהָרוֹת "(עמ' 26). התחנה השלישית "אני האב" אני מרגישה את ההשראה של יהודה עמיחי "אָבִי פִתְאם, מִכָּל הַחֲדָרִים יָצָא לְמֶרְחַקָּיו הַמוּזָרִים", "פִּתְאוֹם אֲנִי הָאָב שֶׁיָּצָא לְמֶרְחַקָּיו" להבדיל אלף הבדלות אצל עמיחי האב יצא אל עולם ממנו אין חזרה, אצל הדובר בשיר יש יציאה פיזית של נסיעה ממנה ישוב מתי שירצה. הניגודיות בזמנים ובמרחקים מובילה את עיני הקוראים לחוות סוג של חוויה מתבוננת בשיר. הקורא או הקוראים עדיין נמצאים עמו בטיול פנימי אל תוך רגשותיו. הם נמצאים בטיול, הדובר נמצא בחיפוש אחר שורשיו. כשהיה ילד איבד את אביו לטובת האלכוהול. עכשיו שהוא בוגר הוא יוצא מביתו הפיזי " פִּתְאוֹם עַכְשָׁו אֲנִי הָאָב " זאת עובדה, " אֲשֶׁר יָצָא לְמֶרְחַקָּיו".
המרחקים האלה הקוראים לו לקחת את תרמיל געגועיו ולנדוד למרחקים ארוכים לארצות לא מוכרות, אולי יביאו לו מזור לנפשו ואולי במסע הזה אחר שורשיו מעבר לגלוי ולנרמז החיפוש העצמי אחר זהותו, כי מאביו יש לו זיכרונות אחרים, זיכרונות של צלילים בעוּד, המתערבבים באדי אלכוהול. הגילוי מעיד שהוא כבר לא ילד יותר, אלא אבא לילד או ילדה שלא נמצא עמם בבית. ויש נימה של התוודות בשיר הזה. הדובר מעלה השערות:, " אִם לֹא יִגְוַע בְּמֶרְחֲבֵי עַצְבוּת טוֹרְפִים ", מילות הזמן " אִם לֹא " הן מאוד משמעותיות בשיר הזה, כי במסע החיפוש העצמי שיש בו נדידה מהעולם הפנימי אל העולם החיצוני, עכשיו בזמן הזה מתקיימת הנסיעה שלו במרחבים של הזמן, מרחבים לא פשוטים, כי הנסיעה כרוכה בהקרבה אישית, בידוד מרצון על פני משפחתיות. שאלתי את עצמי כמה וכמה פעמים את אותה שאלה אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה. למה המילה "בריחה" מהדהדת לי כל כך בספר הזה? האם זו בריחה מעצמו? האם זו בריחה מהמשפחה? האם זו בריחה לצורך האספות מחדש אל המשפחה? אינני יודעת היכן היה ומדוע נחוצה הייתה לו הנסיעה הזאת, אך המילים בשיר הזה "אֲנִי הָאָב" יש בהן עצב עמוק שמלווה במילות זמן: הראשונה "פתאום" מגלה הפתעה " פִּתְאוֹם עַכְשָׁו אֲנִי הָאָב ",(בית ראשון) השנייה, "אם לא" זו מילת תנאי שמהדהדת בהד שלילי, אם לא יקרה משהו רע. זה שיצא אל נסיעה עלומה אומר אם לא ימות במרחבי העצב הטורפים.
עצב עד עתה היה מושג מופשט, בשיר הזה העצב הופך להיות מפלצת שטורפת געגועים ומשאירה בו טעם מריר, ואם אולי יצליח להתגבר ולשרוד על מפלצת הגעגועים הזאת, יצליח לשוב מן הים " וּבְיָדוֹ מַטֵּה צְדָפִים " באנלוגיה אחרת היה מביא עמו מטה קסמים. אוצרות מן הים מאוד חבויים, כדי להביא אותם כמתנות לבתו הקטנה שהשאיר מאחור, הוא צריך להבטיח לעצמו הבטחה שהוא יחזור אל בתו הקטנה. הבטחה שנאמרת בזמן עתיד" וַאֲקַבֵּל מִמֵּךְ בְּאַהֲבָה גַּם אֵשׁ גָּפְרִית קָשָׁה וְאוֹכֶלֶת אוֹ שֶׁמָּא אוֹר גְּדֻלַּת קְטַנִּים זוֹרֵחַ מֵאֵלָיו ". גם מילות הזמן שמובילות את השיר יוצרות בתוכו את הניגודים לרגשות ולהחלטות של הדובר בשיר הזה. ייתכן שהנסיעה לא הייתה הכרחית, כי ילדה שאביה קם ועוזב אותה איננה מבינה מה הסיבה, הדובר בשיר מציג את הפרשנות שלו שסוגרת לו מעגל " עֵת גַּם אָבִי שֶׁלִּי יָצָא לְמֶרְחַקָּיו " וניסיון השכנוע העצמי של הדובר בשיר מציג את לבטיו " תֵּדְעִי שֶׁמֵּעוֹלָם הוּא לֹא הָלַךְ/ מִמֵּךְ, אָבִיךְ שֶׁלָּךְ "(עמ' 29). במחזור שירים מבית המעצר הקוראים מתוודעים אל הסיבה ממנה הדובר מבקש לברוח מעצמו ומהסובב אותו. כל השירים כתובים בגוף ראשון "אני" במילת שייכות "בתי, ילדתי" בלשון רבים "אנחנו, שנינו". בשירי המחזור הזה יש נימה רכה של פייסנות הלב, אך עדיין מהדהדת בי המילה "בריחה". האב הוא פצע מדמם וככזה הוא חש לא טהור לאחוז בילדתו הקטנה. אחרי שהיה סגור בבית המעצר הוא מחפש את חרותו. החרות תתממש רק כאשר האב ימלא את עצמו באנרגיות מוארות, בית המעצר רוקן אותו והוא מרגיש שהוא חייב לפרוש כנפיים כמו ציפור ולדאות למרחקים ארוכים. הנסיעה הזאת הפיזית היא טיהור הנפש שלו ממה שחווה במקום סגור שדיכא את רגשותיו והפך אותו למנודה מהחברה. הנסיעה מבחינתו של הדובר היא נסיעה אל חרותו, ורק אחרי שימלא את מצבריו יוכל לשוב אל בתו הקטנה בת השנתיים וחצי. הוא צריך ללמוד בניכר את מושג ההכלה. הוא לא יודע מה זה להכיל. לו היה יודע, היה ודאי מקבל את הכלים שהחיים מציעים לו ליד ילדתו והיה מתמודד עם ההכלה. הנסיעה באה להכין אותו אל הדרך חזרה, אל ההשלמה ואל הפיוס עם בתו ורעייתו שהשאיר מאחור.
התבוננות לפרטים
ברצף האימז'ים הבולט מהשערים הרביעי ועד השישי נחשף עולם גלוי-סביבתי. בו נחו עיני הדובר וקלטו רשמים. התבוננות זו בסביבה החדשה יוצרת התבוננות לפרטים והפרטים מקבלים משמעויות שונות בתוך החוויות המסופרות דרך העיניים. בד-בבד מתפתח מוטיב שיש בו השלמה ופיוס של הלב. הריתמוס הפנימי של השירים משתנה, פעם זה "אני" ופעם זה "הוא" לדוגמה, " כְּאִלּוּ אֱלֹהִים הוּא מְאַמֵּן שְׂחִיָּה וַאֲנִי חֵץ מְשֻׁלָּח "(עמ' 39) ובשיר אחר זה גם "אתה" " מָה אַתָּה יוֹדֵעַ/ יֵשׁ חַיּוֹת טֶרֶף נִפְלָאוֹת "(עמ' 42) " וְרַק שֶׁלֹּא תֹּאכַל אוֹתְךָ הַחֲרָטָה "(עמ' 45). השימוש בקצב משתנה של האני הדובר בשיריו מבטא הלך רוח סוער. הסערה הזאת מופיעה בשני שירים צמודים זה לזה:"אשרי התפוח" ו "תפוח". בשניהם הסייפא של השירים היא כמעט לבה מתפרצת: " וְחִכָּה בִּשְׁתִיקָה / וּמְחַכֶּה לְהִתְפּוֹצֵץ "(עמ'40) ובשיר השני "תפוח", " עֲדַיִן מְבַקֵּשׁ לְהִתְפּוֹצֵץ "(עמ' 41). כשאומרים שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ כולם יודעים שזה דימוי לתכונות מולדות חיוביות שעוברות מההורים אל ילדיהם. אך בא הדובר ומפריך את הדימוי הזה, מאושר התפוח שנפל מצמרת העץ " וּבֻזָּה". הנפילה מהצמרת היא נפילה מבזה ואולי אף מרמזת על המקום שסגר אותו רחוק מעיני הציבור. מאושר התפוח שנפל מהצמרת למרגלותיו של ילד רעב שאכל אותו והשקיט את בטנו הרעבה. והשיר בעמ' 41 ממש מתאר את הנסיעה. התפוח לא נמצא על העץ והעלים לא מסתירים אותו, התפוח נדד אל מקומות אחרים רחוק מהסביבה הטבעית והיציבה שלו אל עולם לא מוכר " וּכְבָר הִרְחִיק אַלְפֵי מִלִּים מִשְּׂפַת הָעֵץ / וְהִתְגַּלְגֵּל בְּאֶלֶף גִּלְגּוּלִים" "(שם). " אַחַת לַתְּקוּפָה מַכָּה בִּי סוּפָה" (עמ' 47), הסופה עוקרת קרעי ענפים. תולשת אותו מהמקומות הארעיים שבחר להיות שם. אך כשהסופה משתוללת בתוכו והיא מטלטלת את געגועיו, מבין הדובר שמה שמחזיק אותו בארץ זרה, היא האמונה באלוהים ובעצמו. האמונה היא זו שמחזקת אותו לקלוט רשמים, כאילו היה צופה מהצד בתפאורת חייו " פּוֹעֵל סִינִי וְזוֹנָה אוּקְרָאִינִית עַל מִזְרָן מְשֻׁמָּשׁ בְּאִי הַחֲלוֹם " (עמ' 48). והשיר הזה שמסעיר אותו כמו סופה, הוא השיר שנוגע ב"אני" שלו שהפך פתאום ל"אנחנו" המעברים המהירים בין גופי השייכות שמשתנים כל הזמן לעיני הקוראים מעידים על סערה. ואולי אותה סערה, היא הדלק המבעיר את נשמת הדובר לחוות עד כאב את געגועיו, להרגיש את סערת הגוף " אַתָּה תִּסְגֹּד לִקְסָמַי/ בְּעֵטְךָ הַזָּקוּף/ אֲנִי אֶכְלָא אֶת נִשְׁמָתְךָ/ בַּחָכְמָה שֶׁל הַגּוּף "(עמ' 56). " בּוֹאִי נִזְכֹּר בָּשָׂר כָּתֹם מְרַקֵּד בַּלְּחָיַיִם...(עמ' 59).
השער האחרון "פרח מערות" מתייחס אל השירה, מקורותיה ואיך היא נותנת בנו הקוראים את אותותיה ומשאירה בנו סימני דרך לשוב אליה כל פעם מחדש. מה היא עושה לדובר הצומח ממנה מתוך מערות לבו ונשמתו ומה היא עושה לקוראים ואיפה היא מציתה את דמיונם כשהם נאחזים בשפת האימז'ים המדברת אליהם מתחנות חייו? שירה ארס-פואטית מבצבצת בשער הזה והיא " פִּתְאוֹם הָרִים מְמַהֲרִים וְיָם שֶׁבָּא וְנֶעֱלַם,...עֵינֵי הַיֶּלֶד כְּבָר שְׁתוּיוֹת "(עמ'70) ובשיר אחר " עֵינַי נוֹשְׂאוֹת מַבָּט כְּמוֹ אֲלֻמַּת חָכְמַת שָׁנִים "(עמ' 74)." שְׂפַת לָגוּנָה...מְשִׁיבָה לִי בִּשְׁתִיקָה וּבִמְעוֹת שַׁלְוָה "(עמ' 75). " תִּשְׂמַח לִבִּי תִּזְרַח כְּמוֹ פֶּרַח מְעָרוֹת..נוֹשֵׁם בָּאוֹר הָרַךְ "(עמ' 77). " וְהַזְּמַן מְחַיֵּךְ וּמַרְבִּיץ מְשָׁלוֹ, כְּפִכְפּוּךְ שֶׁעוֹלֶה מִבִּטְנוֹ שֶׁל אֵי שָׁם ".(עמ' 78). הוזמנתי כקוראת להצטרף בצלילות מודעת אל נסיעתו של הדובר בתחנות חייו. ששה שערים בספר הן שש תחנות בחייו של הדובר שהפגיש אותי עם חיפוש שורשי ומעגלי של שלושה דורות: אביו מעצב ילדותו-עכשיו הוא האב לבתו הקטנה. החיפוש אחר הגעגוע לשורשים הצומחים ממערות הלב ומבטן העוד שכבשה אותו בילדותו. דווקא בנסיעה אל הגלות שבחר לשהות בה הכתה בו ההשלמה והפיוס עם הלב שידע מצוקה וכעת נרפא. הספר הזה הוא מתת לנשמה לאוהבי המילה הכתובה.

עכשיו הנסיעה מאת יחזקאל רחמים. שירים הוצאת פרדס 80 עמ'.
תאריך:  23/10/2016   |   עודכן:  23/10/2016
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
יוסף כהן-אלרן
משִׁיחה עזה של צבע לוהט, מעשה ידיה של הכותבת, שפרסמה עד כה את שיריה בכתבי עת שונים עוטף את ספר השירים
עידית ברק
דמות הנוסע אינה טובלת בשלולית כשאר האלמנטים    היא נושאת את ביתה על גבה, אולי כדי שישמש לה שריון במסע המתגבש, ושאליו תוכל לשוב ולהתכנס ברגעי קושי וגעגוע
דורון מנשה
המלאכה הזו להיות נוכח-נעלם היא היא האמנות שמעשה האמנות, בפרט ובמיוחד בשירה ועיקר כוח משיכתה של שירת עידית ברק היא דווקא בנקודה זו
עזרא מורד
״עיר חמה״ - קהילה מדברת בשיר הוא אוסף שירים מאת תושבי שדרות ועוטף עזה    הספר הופק בעיר שדרות (2014-2016) הודות לשיתוף פעולה בין ״מרכז חוסן״ לבין קואופרטיב ״תרבוש״    מקבץ השירים ״עיר חמה״ מורכב משלושה שערים: א. שירים שנכתבו בסדנת כתיבה מיוחדת (2015) ב. שירים שהולחנו לאורך התהליך ג. שירים שנשלחו אל צוות הפרויקט במהלך קיץ 2014
יהודית מליק-שירן
הדמויות בסוג זה של קומדיה היו קבועות: זקנים (פנטלונה), צעירים, צעירות, גברות ומשרתות (קולומבינה), שוטים, וליצנים שהבולטים מתוכם הם ארלקינו ופיירו
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il