המשורר והפילוסוף הסורי עלי אחמד סעיד אסבר, הידוע בכינויו אדוניס, עלאווי ממחוז לטקיה שנולד ב-1930 וגלה לצרפת מזה כמה עשורים, מבטא בכתיבתו מחאה על המתרחש בארצו ובעולם הערבי. הוא מפרסם את דבריו במדור מדאראת (היקפים) בעיתון "אל חיאת" הלונדוני. במדור מ-4 באוגוסט 2016 אדוניס מהרהר על העולם בו אנו חיים, תוך התייחסות להרס ולחורבן המתחוללים בעולם הערבי, במיוחד בארצו סוריה, שבא בעקבות "האביב הערבי". הנה קטעים מהפואמה:
ההווה פורש לעצמו ערש דווי,
האהבה מניחה ראשה
על אבן כדי שתוכל לנשום.
במפתיע האבן נחצית
מפגיעת פגז קטלני,
שהיה חבוי בחזה ילד ערבי.
ברחוב עצים מופגזים ובתים שרופים:
העצים הם היסטוריה למישורים שהיו למדבר,
והבתים הם היסטוריה של ריקנות ואפר.
הבית הפך למחיצה
בין רחוב נהרס וגופות נשרפות.
האמן, הוגה הדעות, או המשורר אינם יודעים לבכות:
לכן הם בורים בקריאת הזמן הערבי ?
לאסון אין הגמון
לאסון קול חנוק.
ערים כספרים שהקוראים ממלאים אותן במלים,
שלא הכרנו מעולם .
לכל ספר שני מרחבים:
חיצוני שאליו נכנסים,
ופנימי שממנו יוצאים.
הזקן שכח את הכל
פרט למילה: ילדות.
התקווה צולעת, ואין מוצא לדרכה:
היא יודעת ללכת רק לאחור.
האם תרצו בזמן הערבי הזה
ללכת באמת בדרך הישר,
אם כן, קראו ספר מזויף, או טוב יותר
קצידה (פואמה) מפותלת.
במפתיע האביב חשף את נשקו האלים על סוגיו,
וצבאותיו תקפו את העונות ושדדו את הדרכים.
תדיר בילדותי,
קיוויתי שלכוכב אחד יהיה האומץ
לירות בחצו לכבד הליל.
האגמים המשתרעים בין נהרות המלחמה,
אינם כחולים יותר.
הרחוב אמר בבכי: לך לך
לא אוכל לחבק אפילו ציפור.
המדבר מכתר את העיר,
ואף איילה אינה עוברת בו.
