א מזמן היינו בלונדון וכמובן שביקרנו בארמונות שבהם גרה המלכה, בקינהם ווינזדור. גדולים
ועצומים, מרשימים ומבהילים כאחד. כיכר עטורת פסלים ניצבת מולך בשערי ארמון בקינהם בלונדון.
כיכר משכנעת שכזאת. עצור לכמה רגעים, התפעל, ובאותה הזדמנות צמצם עצמך כאדם אל מול האבן הנשאית אל על.
החרד עצמך מול כוחה של מלוכה, צמק היותך לנוכח עוצמת השלטון.
שואל, מה טעם היה למלכים, לנסיכים, לרוזנים, למצביאים רבי הכוח בכל רחבי אירופה כאשר טרחו, אגדו מאמצים ואמצעים רבים להקים לעצמם ארמונות פאר עצומים, לבסס כיכרות רבי מידות, לפארם בקשתות של ניצחון, לעטרם בנשרי זהב מפיצי זעף, אריות מזרי אימה, המטילים ממקום שבתם חיל ורעדה בהמון העם המזדמן לביקור.
והטעם הוא פשוט - פחד וחולשת דעת השליט, המצביא מאי הכרת העם בכוחו כמנהיג.
דוד בן-גוריון מעולם לא הזדקק לשכן עצמו בארמונות או לבנות לפתחם ככרות מפוסלות זהב כדי
שיידע העם והעולם כולו שהוא המנהיג של העם היהודי בארץ ישראל, מקור הסמכות השלטונית להכריז ביום ה' באייר בתל אביב על הקמת מדינה ליהודים.
מנהיג אמיתי, מורה דרך, מוביל, מפקד צבאי, אינו נזקק להסתופף בתוך מצודות של אבנים גדולות ולרפד חצרו בנשרים עצומים של ברונזה למען יידע המון העם שבידיו הכוח. הכוח להגן על אזרחי המדינה, לדאוג לקיומם-שרידותם מחד-גיסא, והכוח לאכוף על אזרחי המדינה להישמע, לסור למרות, מאידך-גיסא.
מנהיגי הציונות, מנהיגי המדינה בראשיתה, לא התגוררו בבתים של פאר אבל כולם ידעו שהם מקור הסמכות ובידיהם שמורה הזכות להנהיג. מפקדי הצבא בישראל מעולם לא נזקקו לשפעה
יתרה של אותות, סמלים, עיטורים ומדליות כדי שיזוהו כמי שלפקודתם נתייצב ונשמע. יציבתם,
רחש קולם, אומר זאת.
בואו לא נתפעל, נשתתק ונצא מהדעת נוכח קשתות ענק של ניצחון, ככרות של מלוכה, ארמונות של זהב חלול שנפגוש בניכר. יותר מכל מעידים הללו על חולשה ופחד, וכמה אנחנו כישראלים יודעים זאת.
